אי עביד לא מהני

יש מקום לומר שזה גופא התירוץ משום דעבר אמימרא דרחמנא וכיצד עבר הרי לא חל האיסור ועל כרחך שחל ושוב פקע ועל כן עבר אמימרא דרחמנא

קודם כל, בקושיא אתה מסכים שתפסו כך. כעת יש לדון האם בתירוץ זה השתנה. בפשטות לא, שהרי אם זה חל הוא לוקה על החלות שהחיל ולא רק על מעבר אמימרא דרחמנא. זהו איסור גמור, ומה אכפת שפוקע אחרי רגע?

בפרט מוכרחים לומר כך אם מקבלים את יסודו הידוע של ר"ש שקופ: כל חלות שאם היא חלה אז היא לא חלה – היא לא חלה.

בדיוק גם אני חשבתי לפי ר"ש שקופ אבל רציתי הכרח גם לחולקים עליו.
חן חן על תשובתו
לעצם דבריו. אם האיסור והמימרא דרחמנא הוא לא להחיל את החלות האסורה אם כן אם לא מהני ולא חל כלל אז לא עבר אמימרא ולכן יש לי צד לומר שכן חל ופקע ולכן עבר אמימרא דרחמנא. ולא כפי שפשטות לומדים מימרא דרחמנא עצם המעשה בלי חלות האיסור, דהרי לא זה אסרה התורה את המעשה אלא את החלות.
מחילה שאני חופר שוב ושוב

מה עם האפשרות שחלה לרגע ומתבטלת ואז בבין השמשות של יום שישי הקרוב חלה שוב לרגע ומתבטלת שוב?

הוכחה פשוטה לדעתי מתוס' בדף היומי של אתמול(גיטין יד). בגמ' מבואר דתופס פאה לעני באנו למחלוקת ר"א וחכמים, והגמ' רוצה לבאר דפליגי בתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני. והגמ' דוחה כי יתכן שרבנן סוברים דמהני תפיסה רק ילפי' מפסוק שאסור לזכות פאה לעשיר.
והתוס' על אתר שואלים למ"ד כל דאמר רחמנא כו' מהני, א"כ זכה העני בדיעבד.
והנה אי נימא דאף למ"ד לא מהני המעשה חל רק פוקע לאחר מכן משום העבירה, מסתבר דהכא לא תפקע בעלות העני משום עבירת המזכה. וכבר "כלתה הקנאתו" ומעתה הבעלות עומדת לעצמה. והיה לתוס' להק' אף לאידך מ"ד.

לא זכיתי להבין סברתך וכי אתה חושב שאין לתורה כח להפקיע חלות זכיה של העני שבאה לו מחמת עבירה של העשיר אתמההה לא מבעיא אי הוי למפרע ומכאן ולהבא

עבר אמימרא דרלחמנא אין פירושו שעשה את האיסור אלא שעשה מעשה שמטרתו יצירת איסור. לכן גם כשהאיסור הוא על התוצאה, אם אדם עשה מעשה ולא נוצרה התוצאה הוא עבר אמימרא דרחמנא. להיפך, אם זה נוצר ובטל, אז הוא עבר על האיסור ולא על מימרא דרחמנא.
לכן אין לחלק כאן בין איסור פעולה לאיסור תוצאה. למעשה מדובר רק על איסורי תוצאה, כי פעולה אי אפשר לבטל ולא שייך הדיון לגביה.

א.] תודה רבה מקובל עלי מאוד.
והיינו שמימרא דרחמנא זה לא עצם האיסור ומהותו וגדרו אלא רק לשון הציווי והאזהרה של התורה מה לא לעשות בפועל במציאות אף שהתכלית של האיסור הוא משהו אחר. וקצת צ"ב מנין לומדים את הגדר והמהות והתכלית של האיסור.
ב.] ומ"מ אין כאן הכרח גמור, שהרי אפשר לומר גם אחרת וכנ"ל שגוף המימרא דרחמנא עיינו הציווי בתורה הוא גוף האיסור ובו כלול התכלית של האיסור, והיינו לא לעשות את התכלית של המעשה הזה והזה, ואז בהכרח שהמלקות הם על התכלית ולא על זה שלא שמע לאזהרה ולא נמנע מלעשות את מהמעשה המביא אל התכלית, שהרי הכל נכלל בציווי שנכתב בתורה. ושוב יהי' מוכרח לומר שחל האיסור ופקע מיד.
ג.] ולאחר מחשבה אולי נראה שמוכרח כן מהא דאביי פליג וס"ל דמהני משום שאם לא כן למה יש מלקות. ומדוע לא ניחא ליה שהמלקות על האיסור שחל לרגע, ומה איכפת לן שמיד פקע, ודוחק לומר דס"ל דמלקות מישך שייכי רק בחלות איסור שנמשך לאחר חלותו ולא שפוקע מיד. ואולי תלוי בגדר מהות האיסור והכא עסקינן באיסורים שכן ראוי שיהיו נמשכים לאחר חלותם ואשר על כן, רק על כך נאמר הלאו והמלקות.
ד.] ומ"מ אם לא כדרכי הנ"ל אלא כפשוטו וכנ"ל צ"ב מדוע לאביי לא ניחא לומר שהמלקות הם על שעבר אמימרא דרחמנא והוא גוף הציווי למה צריך שיחול גם חלות האיסור
בקיצור יוצא לפי"ז שכל המחלוקת היא האם המלקות זה על העבירה וואי שמיעה לציווי התורה במציאות בעצם הפעולה, או המלקות הם על עבירה שעבר על עצם החפצא דאיסורא ומהות האיסור.
ה.] מה שנראה אחרי כל הנ"ל, להוסיף עוד הערה חדשה.
מה מפריע לאביי האם עצם המלקות שלוקה, דכיצד לוקה והרי לא מהני ולא חל החלות ועל כן מוכרח הוא שחל ומהני. ועל זה עונה אביי שיש עדיין סיבה למלקות גם אם לא חל.
ואז קשה לי, מדוע נחלקו שם גם בנידון מפריש מן הרעה על היפה. והרי זה רק איסור עשה, ואין מלקות, ואם כן מה מפריע לאביי לומר כאן כמו רבא שלא מהני ולא חל, והרי בין כך אין מלקות.
וזה מכריחני לומר שמפריע לו עצם הציווי והאזהרה לשם מה היא באה ונכתבה באם לא חל מידי במעשה האיסור, והיכא שיש מלקות אזי דרך המלקות ניכר שעבר על האיסור והיכא שאין מלקות כאיסור עשה, אז עצם האיסור עשה מפריע לו, למה הוא נאמר אם בפועל גם כשעושים לא כהמתחייב מעצם האיסור עשה מ"מ לא חל מידי מהאיסור עשה. והרי כל האיסור הוא התכלית והחלות ואם לא יחול לשם מה לאסור ולצוות. והיכא שיש מלקות אז הדגש על המלקות שבזה ניכר שעבר על האיסור והחלות איסור חל ואם לא חל אין מלקות ולשן מה האזהרה. ובזה נחלק רבא שאפילו אם לא חל האיסור מ"מ מוצדקת היא האזהרה והציווי גם באיסור עשה, דגם בזה שעשה רק את הפעולה והמעשה המנוגדת לציווי גם זה מהווה סיבה לכתוב את האיסור עשה בכדי שזה לא יעשה גם אם התכלית לא תחול. ועדיין צ"ב האם זה לא שתי מחלוקות שונות עם אותם מילים. וצ"ע