אני חושב משמע אני קיים (ממדעי החופש)

אני לא חושב שהקוגיטו נחוץ להבנת הספר. זוהי הקדמה לשם אילוסטרציה בלבד.
בכל אופן, יש דיון מפורט בטיעון הקוגיטו בספריו של אברהם צבי בראון.
הטיעון "אני חושב" הוא הכרחי מפני שגם אם תחשוב שאינך חושב זוהי מחשבה. כך או אחרת יוצא שאתה חושב. לשון אחר, כשאתה אומר "אני לא קיים" בהכרח צריך להיות קיים נשוא המשפט (זה שלא קיים, וכמובן זה שגם אומר אותו).
 
את הקטע השני בדבריך לא הבנתי. זכור שדקרט מתחיל את המהלך שלו בהטלת ספק מתודי בכל דבר. אין גוף ולכן אין טעם לדבר על תיאום בינו לבין החוויות והמחשבות.
——————————————————————————————
שואל:
אינני חושב "אני לא קיים".
בהופעת המחשבה "אני חושב" מופיעה מחשבה "מהו 'אני'?", אחריהן מופיעות מחשבות המתייחסות לכל סכמות העצמי שלי, ואחריהן מופיעה מחשבה (ספק) "אולי הסכמות הללו לא קיימות מחוץ למחשבה עצמה?".
——————————————————————————————
הרב:
לא מבין. היכן "מופיעות" המחשבות הללו? מיהו בעל המחשבה שבתוכה מתנהל הכל?
——————————————————————————————
שואל:
 
על השאלה- היכן מופיעות המחשבות? אשאל- מהו מקום? ("היכן" שואל על מקום)
ועל השאלה- מיהו בעל המחשבה? אשאל- מהי בעלות?
לא דיברתי על מחשבה שבתוכה מתנהל הכל.
במילים אחרות, אתה כופה עלי מושגים של מקום ובעלות, כאשר לא חשתי אותם מעולם. ההנחה שיש מקום ובעלות מתבססת על עניינים שיש להוכיחם קודם כל. במקום לענות לך ש"אני לא חושב" אני מפרק את השאלה לגורמים, ומנסה להבין את המושגים.
נדמה לי שהמושג מקום הפיזיקלי נועד לצורך חישובים, אך אף אחד לא חווה מקום. מקום בשפה מדוברת נועד להעביר מסר כמו "לך למכולת", אך כאן אנו מתבססים על כך שיש משהו (מכולת) שאיננו חשים. אם היינו חשים הכל, השפה המדוברת, הלא גרפית, לא היתה ממציאה את המושג "מקום". הכל היה "כאן" וממילא לא היה "שם" ולא היה הפרש בין מקום למקום.
המושג "בעלות" שייך לשליטה ואתיקה, שאותם ודאי אנו צריכים להוכיח, ואי אפשר להתבסס עליהן כדי להוכיח את קיומי אחרי שהעמדתי הכל בסימן שאלה.
——————————————————————————————
הרב:
רק כדוגמה. הנה המשפט הראשון שלך:
על השאלה- היכן מופיעות המחשבות? אשאל- מהו מקום? ("היכן" שואל על מקום)
אני מחכה כעת להגדרה מהו "על", "השאלה", "היכן", "מופיעות", "מחשבות", "אשאל", "מהו", "מקום". בעצם בוא נתחיל להגדיר מהי "הגדרה".
אני מניח שאתה מבין שזה מגוחך. יש מושגים שאנחנו משתמשים בהם בהנחה שהם מובנים, ואין שום צורך להגדיר אותם. כשאני חושב כל אחד מבין שהמחשבות מתנהלות בתוכי. המונח מקום (שאגב לא השתמשתי בו. שאלתי "היכן", ואתה העברת זאת לדיון על מקום) כאן הוא כמובן רחב יותר מאשר המשמעות הגיאוגרפית שלו. אז מה? למה המשמעות הגיאוגרפית נראית לך ברורה יותר? להיפך, היא רק מקרה פרטי של מיקום במובנו הרחב.
——————————————————————————————
שואל:
ערערתי על המונחים של מקום ובעלות לא מפני שאני חפץ להגדיר את השפה מחדש. הסיבה היא שהם נראים לי מטעים.
 
אבהיר עוד יותר:
אני לא מבין איזו משמעות יש לכך שהמחשבות הן "בתוכי" או "שלי" לולא התיאום האמפירי בינן לבין התנהלות הגוף. אני מבין שיש תחושה אינטואיטיבית שזה ברור שהמחשבות הן "שלי", אבל אני מנתח את החוויה הזו של "שלי", ומבין שאין לה ממשות בפני עצמה (קצת דומה למהלך של יום שטען שאנו לא חשים את הסיבתיות עצמה). חווית ה"שלי" הזו, שהמחשבות הן "שלי" או "בתוכי", נוצרת מתוך הרגל של חוויית תיאום בין העולם הפנימי לעולם החיצוני או לאורגניזם כולו. לכן ניתן לומר "המחשבה מופיעה" ו"יש מחשבה", ואין הכרח לומר "אני חושב". רק אחרי הפעלת האינדוקציה אנו יכולים לומר שאני (האורגניזם כולו) אינני דמיון חושני, ואז לומר שהמחשבה היא "שלי" בתיאום עם האורגניזם כולו שכבר קבלתי בטחון בקיומו מתוך אינדוקציה.
 
אני מזמין אותך להגדיר מהו "אני" שעליו אנחנו מדברים. אולי זה יבהיר הרבה. בספר כתבת שמדובר ב"אני החושב" או "הרוח". אין צורך לומר ש"הרוח" זו הגדרה מאוד מעורפלת. "האני החושב" מניח לכאורה שיש פעולת חשיבה, ושיש הפרש בין האני למחשבה (שפעולת המחשבה נמצאת בתווך ביניהם), מבחינה אונטולוגית מונחים כאן ישים שאינני מוצא סיבה להניח את קיומם (אני ופעולת המחשבה).
 
מבחינה מסוימת, אני גם מבקש לטעון שהוכחת קיומם של דברים קודמת לקריאה להם בשם בשפה. אני מתכוון לכך שלדעתי הקוגיטו זהו משחק מילים.
 
"הי אתה חושב?"
"לא אני לא."
אז אתה קיים כי אתה חושב שאתה לא"
"לא אני לא חושב"
"אז איך שללת שאתה חושב אם אתה לא חושב?"
וכן הלאה "שאלות מתקילות".
 
אבל הנחת היסוד של ה"מתקיל" היא שכבר קיים "אתה". על שאלה כזו אפשר או לומר "אין כזה דבר 'אני'." או להתעלם, או לשחק את המשחק. אבל ברור שזה סתם משחק מילים. אם אני רוצה להסיר את העוקץ ע"י דיון פילוסופי אומר "אין כזה דבר 'אני'." או "תגדיר 'אני'.". בכל אופן אצל "המתקיל" יש סבטקסט שכבר קיים אני, ואני לא רוצה להיכנס למשחק הזה. ואם אני אכנס, זה לא בגלל שפתאום אני קיים רגע אחרי שלא הייתי קיים לפני המשחק. זה רק בגלל שכבר מלכתחילה לא הטלתי ספק בכל בכל לבי, וכבר מלכתחילה היה לי מושג מעומעם של ה"אני" שלי (לדעתי מתוך אינדוקציה שאיננו יכולים להשתחרר ממנה, גם אם נשלה את עצמנו שאנו מטילים ספק בכל).
המשפט "המשפט הזה הוא שקר" הוא אמת או שקר? האם כשאתה חושב שהוא אמת הוא פתאום הפך לאמת, וכשאתה חושב שהוא שקר הוא הפך לשקר? לא. זה משחק מילים. כשאני טוען טענה, הסבטקסט הוא שאני טוען משפט אמת. לכן פירוש הטענה הוא "אמת, שהמשפט הזה הוא שקר." מכיוון שאמת שהיא שקר הוא סתירה לוגית, אין מובן למשפט.
 
לכן אני מבקש הגדרה. אני רוצה לשמוע את הסבטקסט.
——————————————————————————————
הרב:
אני חוזר ואומר שאתה מבקש הגדרות לדברים בסיסיים שאין להם הגדרה. את האני שלנו אנחנו תופסים באופן בלתי אמצעי ואין שום צורך ואפשרות להגדיר אותו. הוא הדין לגבי זה שהמחשבה נעשית בתוכי או אצלי. בה במידה לא תוכל להגדיר מושגים כמו: קיים, חומר, הגדרה וכדומה. כל אלו מובנים מאליהם ואינם דורשים הגדרה וגם לא ניתן להגדיר אותם.
גם להנחה שלך שלתחושת האני אין משמעות והיא מטעה איני מסכים. לדעתי אין לזה שום קשר לתיאום לגוף.
 
האמירה שהאורגניזם הוא דמיון חושני או לא, לא נוגעת אלינו. הקוגיטו לא עוסק בקיומו של האורגניזם אלא בקיומה של הרוח החושבת.
——————————————————————————————
שואל:
כתבת: "את האני שלנו אנחנו תופסים באופן בלתי אמצעי ואין שום צורך ואפשרות להגדיר אותו." אם כן לא זקוק אתה לקוגיטו. אפילו לא ל"אני חושב". לדבריך פשוט "יש אני" (שהוא האני החושב).
אני אישית לא תופש שום דבר שאני יוכל לכנותו "אני" באופן בלתי אמצעי. אולי אני עיוור.
——————————————————————————————
הרב:
אכן, זו משמעותו העמוקה של הקוגיטו. ברגע שאתה מתחיל להפעיל את כלי המחשבה אינך יכול להסיק שאתה לא קיים.
אם אתה לא חווה "אני" (מה שמאד קשה לי להאמין) אז לדעתי אכן יש כאן עיוורון כלשהו (אלא אם אני זה שטועה). אבל זה כבר לא עניין לדיון פילוסופי. אני לא יודע להעביר חוויות שלי לאחרים.