אשמח מאוד אם כת"ר הגאון הגדול שליט"א יענה לנו…‎‎

אני שולח לרב שליט"א את כל הצ"ע שלנו נשמח מאוד אם יענה…

"והנגע במי הנדה יטמא עד הערב" (יט, כא) הנה דעת רבי עקיבא (יומא יד.), שכמו שהנוגע במי חטאת נעשה ראשון לטומאה, הוא הדין טהור שהיזו עליו מי חטאת, נעשה ראשון לטומאה [ולא כדעת חכמים, עיי"ש]. ומאידך, ביומא (ח.) מבואר, שכהן גדול מפרישים אותו שבעה ימים קודם יום הכפורים, ומזים עליו בכל יום מי חטאת, משום מעלה בעלמא שיהא טהור ודאי לעבודת יוה"כ. ומ"מ היה עובד עבודה בכל יום, ולא חששו שמא טמא הוא ופסול לעבודה, משום שמעיקר דינא טהור הוא.

ואמרינן (שם יד, א), דהאי דינא הוא דלא כר"ע, דהא לר"ע נטמא הכה"ג בהזאת מי חטאת. ואביי קאמר דאתי שפיר נמי כר"ע, כי היו מזים עליו אחרי העבודה בסוף היום לפני שקיעת החמה, והיה טובל מיד ונטהר בהערב שמש.

ויל"ע, ע"פ הא דקיי"ל (חגיגה כב., שו"ע יו"ד רא, ט) שאם הכניס כלים טמאים לתוך כלי גדול, והטבילו, תליא – אם הכלי גדול היה טמא אע"פ שפי הכלי גדול צר ביותר, עלתה הטבילה לכלים שבתוכו, דמיגו שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו. אבל אם הכלי הגדול היה טהור, לא עלתה טבילה לכלים שבתוכו, עד שיהיה פי הכלי הגדול רחב כשפופרת הנוד.

ולפי"ז יל"ע, אמאי צריך למיעבד הזאה סמוך לשקיעת החמה ורק אחרי העבודה, יכולים היו להזות גם לפני העבודה, דאיכא עצה פשוטה, שיקחו כלי טמא בתוך כלי גדול טהור, כשפי הגדול אין רחב כשפופרת הנוד, והדין הוא שאם הכלי הגדול טהור, לא סלקא טבילה לפנימי, אך אם הכלי הגדול טמא, סלקא טבילה לכולהו. וכעת יגע הכהן הגדול בכלי הגדול הטהור ואח"כ יטבילו את הכלי.

והשתא. ממה נפשך, על הצד שהכה"ג טמא טומאת מת, א"כ טימא את הכלי הגדול, ונטהרו שני הכלים בטבילה. ואם הוא טהור, א"כ הכלי הגדול לא נטמא, וממילא הפנימי נשאר טמא. ועכשיו יניחו מי חטאת בכלי הפנימי, ויזו. דממ"נ, אם הכה"ג טמא, ונצרך להזאה ונמצא כאמור שהכלי הפנימי נטהר עם הכלי הגדול בטבילתם יחד, וממילא לא נטמאו מי החטאת שבו ושפיר נטהר הכה"ג בהזיית מי חטאת אלו. ואם באמת נקטינן דהכה"ג טהור דהרי קעביד עבודה, וממילא לא טימא את הכלי הגדול בנגעו בו נמצא שהכלי הפנימי נשאר בטומאתו, ונפסלו מי החטאת שהונחו בו בכלי הפנימי, וא"כ אינם מטמאים כלל בהזאתם.

איני יודע מדוע עדיף הפטנט הזה על פני תשובה פשוטה שנטהר בהערב שמש.
ועוד חשבתי שאם הכלי הפנימי לא טהור אזי המים עצמם נטמאים מדין טומאת משקין ולא בגלל היותם מי חטאת. ושוב מטמאים את הכהן הטהור.

"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (כה, יט) תמחה את זכר עמלק, מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה (רש"י) המנ"ח (מצוה תרד) הביא את לשון רש"י, וכתב: ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר ברמב"ם ובחינוך, ואיני יודע מהיכן הוציא רש"י זה וכו', וממעשה דשאול [שנצטוה ע"י שמואל להרוג גם את הבהמות (שמואל א טו, ג)] אין ראיה, דהקב"ה ציוה לו אז ע"י שמואל, אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו, ע"כ.

אמנם, מצאנו מקור לדברי רש"י במדרש רבה (איכה סוף פרק ג), וז"ל: רמיה אמר 'תרדוף באף ותשמידם' (איכה ג, סו) ומשה אמר 'כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים' (שמות יז, יד) וכו', מתחת השמים, שלא יאמרו, אילן זה של עמלק, גמל זה של עמלק, רחל זה של עמלק, ע"כ. מבואר שיש מצוה למחות גם הבהמות של עמלק, וכמש"כ רש"י.

אלא דצ"ע, מהא דכתיב (שמואל א כז, ח-ט): 'ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגזרי והעמלקי וגו' ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים'.

מפורש בקרא שדוד לקח את הבהמות של עמלק, ולא הרגם.

וביותר צ"ע, מהא דכתיב (דברי הימים א יח, יא): 'גם אותם הקדיש המלך דוד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים מאדום וממואב ומבני עמון ומפלשתים ומעמלק', הרישלא נמנע דוד מלקחת את הכסף והזהב אשר נשא מעמלק, ולא איבדם מתחת השמים, ולא עוד אלא שהקדישם לגבוה לקבעם בבית המקדש. (ראה שו"ת עונג יו"ט בהקדמה אות ו בהג').

עוד באותו עניין קשיא לי, דהא, מנהג ישראל, לכתוב שם עמלק תחת הנעל, ולמחות את שמו ומקור מנהג זה, בארחות חיים מלוניל (הל' פורים אות מא), שהביא מה שנהגו בפרובינצא ובצרפת שלוקחים הנערים חלוקי אבנים וכותבים עליהם המן, ומקישים זו על גבי זו, על מה דכתיב ושם רשעים ירקב, וכתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק, עכ"ל. [וכן הוא בספר המנהגים (הל' מגילה סי' יח) ובספר יסוד יוסף (פרק פב), ועי' בספר שיחות חפץ חיים (ח"ב עמ' עא) שהביא שכן היה גם מנהג החפץ חיים, עיי"ש].

ולכאורה ענינו הוא, משום מצות תמחה את זכר עמלק [כלשון הארחות חיים וכדמשמע ברמ"א (או"ח סי' תרצ סעי' יז)].

וצ"ב, הלא מצות מחיית עמלק מחייבת להורגו ולאבדו מן העולם, וא"כ כיצד במחיית שמו בלבד מקיים מצות מחייתו.

וביותר צ"ב, דאיזו מחיה היא זו אחר שהוא יצרו והביאו לעולם, שהרי קודם הכתיבה לא נזכר שמו כלל, אלא שהוא כתבו, ועד כמה שכתבו שוב מחקו להחזירו לקדמותו. [דו"ק היטב בלשון הרמב"ם (ספה"מ עשה קפט) ביסוד מצות זכירת עמלק].

ייתכן שכשקנו או הקדישו את רכושם של עמלק שוב לא הוי בהמת עמלק אלא בהמת ישראל. ההנחה היא שהחיוב ההשמדה אינו על החפצא עצמו אלא שלא יישאר רכוש של עמלק בעולם (וזהו שכתב רש"י שייקרא עליו שם עמלק. אמנם לפי"ז יש לגרוס ברש"י "משל עמלק היא" ולא "משל עמלק היתה". וכך היא גרסת המדרש איכה רבה שהבאת: "משל עמלק" ותו לא).
המנהג למחות את שמו של עמלק בנעליים אינו קיום של מצוות מחיית עמלק כמובן, אלא זכר כלשהו למצווה שכבר איננה (ועיין היטב ברמב"ם עשה קפז). כמו שקריאת זכור אינה מחיית עמלק אלא זכירתו.