בחירה חופשית ומדעי המוח
שלום הרב.
שמי X ואני דוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטה. קראתי את ספרך על בחירה חופשית ושמחתי מאוד להכיר דעה המאמינה בבחירה חופשית על אף הממצאים המדעיים. כפי שאתה בוודאי יודע, כל החוקרים כאן אינם מאמינים בבחירה חופשית וההרגשה היא שאי אפשר להיות חוקר מוח וגם להאמין בבחירה חופשית. וכך נוצר מצב שגם הדוקטורנטים שלומדים איתי אינם מאמינים בבחירה חופשית על אף שלא כולם למדו את הנושא לעומק. חבל לי שאין מספיק דו שיח ותקשורת בין החוקרים אצלנו לבין חוקרים כמוך.
בעקבות הספר רציתי לשמוע את דעתך בשאלה שמטרידה אותי זמן רב. אם אכן אני מגיע למסקנה שיש בחירה חופשית, כיצד קביעה זו צריכה להשפיע על המחקר שלי. כלומר, האם המסקנה היא שבהכרח יהיו תצפיות שלא אוכל להסביר בעזרת הכלים המדעיים מכיוון שיש אירועיים מנטליים שמשפיעים על הפיזי? אם למשל אדם חוקר את הלב אין סיבה להניח שהוא לא יצליח להבין עד תום (או עד גבול יכולת ההבנה שלנו) את התהליכים הפיזיקליים המתרחשים בלב. האם המצב שונה כאשר אני חוקר את המוח? האם עלי להניח שיהיו תצפיות שלא אוכל להסביר? כיצד עלי להתייחס לעובדה זו במחקר שלי? יש לי כיום המון תצפיות שאני לא מסוגל להסביר, מתי אגיע למסקנה שהן נובעות מהשפעה של המנטלי על הפיזי?
רק אדגיש שאני כרגע חוקר בעיקר את המוח של העכבר (מכייון שרק שם ניתן להבין את המוח ברמת הנוירונים). ולכן ייתכן וחלק מהשאלות הללו בכלל לא רלונטיות (אם מניחים שאין להם בחירה חופשית). אך בעתיד הקרוב, אני בטוח שיתחילו לחקור יותר את המוח האנושי גם ברמת הנוירונים ואז אני מניח ששאלות אלו יעלו ביתר שאת.
אשמח מאוד לשמוע את דעתך.
תודה רבה,
שלום י'.
ראשית אבהיר שאני לא חוקר מוח. עשיתי דוקטורט בפיסיקה (בין היתר למדתי אצל חיים סומפולינסקי, ויש לי בשנים האחרונות ויכוח מר איתו בעניינים אלו). לדעתי הקונצנזוס המקומם והלא מובן שנוצר בתחומכם (ושפגשתי אותו כשבאתי לשמוע את הקורס של חיים וימימה בן מנחם) הוא הנחה או נקודת מוצא ולא ממצא. למיטב הבנתי אין לו שום בסיס מדעי. אגב, עידן שגב הוא אחד מגדולי המעריצים של חיים, וקשה לי לראות אותו מגבש עמדה מנוגדת. זו שאלה של אופנה והנחות יסוד, והחוקרים הזהירים יותר, גם אלו הדטרמיניסטים, מקפידים להציג זאת כך. אחרים מתבטאים באופן פזיז, כאילו יש כאן תוצאה מדעית, ולא היא.
כבר תומס קון עמד על כך שאין גבול חד שממנו והלאה קהילת חוקרים מגיעה למסקנה שיש להחליף פרדיגמה. זו החלטה שיש בה לא מעט מהשרירותיות. קל וחומר שקשה, אם בכלל אפשרי, לקבוע גבול מתי נחליט שיש דברים שאינם בני הסבר בלי להניח רצון חופשי. אני משער שאלו שנקודת המוצא שלהם היא דטרמיניסטית, לעולם יניחו שיש הסבר וימשיכו לחפש אותו. זו שאלה של פרדיגמה, ולכן הם יעשו זאת עד שייחצה הקו של תומס קון, בלי שאני יכול לקבוע מתי זה יקרה. עד אז לעולם יחפשו הסבר ויניחו שיש כזה גם אם טרם מצאו אותו. אגב, טוב שכך, שהרי זו מטרתו של מדע, להבין ולא להניח היפותזות לא מדעיות. זה מקביל קצת לבעיית god of the gaps.
אגב, זו בדיוק הסיבה לכך שנוצר קונצנזוס כזה. זוהי תופעה רווחת אצל אנשי מדע שמסתמכים על הנחה מתודולוגית מועילה ורואים בה אמת מדעית. כמו למשל הויטאליזם בביולוגיה. זה בהחלט נכון ומועיל להניח שאין סובסטנציה ויטאלית מעבר לחומר, אבל העובדה שיש לזה הצדקה מתודולוגית כדי לקדם את המדע לא אומרת שמדובר בטענה אמתית. אלו שני מישורים לגמרי שונים.
אעיר שבעבר נתתי הרצאות במכונים לחקר המוח במכון וייצמן ובבר אילן, ודומני שרובם ככולם הסכימו לטענתי שעמדתם (ורובם המוחלט היו דטרמיניסטים) היא עמדת מוצא ולא ממצא. חלק מהם אפילו שקל שינוי עמדה אחרי ששמעו את דבריי ואולי גם עשו זאת (אני לא בקשר רציף איתם ולכן איני יודע). כמה מהם אמרו לי שהם לא חשבו על הכיוון שהצגתי. אני חושב שלא מעט חוקרי מוח מצוינים לא רגישים דיים לניואנסים פילוסופיים (ולכן תוכל לשמוע אותם מדברים שטויות מסמרות שיער ביחס לרצון חופשי. אפשר להתווכח האם יש או אין, אבל רוב הטיעונים שעולים בדיונים הללו הם שטויות).
אני חושב שכחוקר צעיר זה ניסיון לא קל, שכן יש לא מעט חוקרים שאם תאמר להם שאתה לא דטרמיניסט יתייחסו אליך כאדם לא אינטליגנטי או מיושן או מקובע. ועדיין, עליך לבחור האם לומר את עמדתך או לא ומתי (שאלה טקטית) וגם מה לחשוב (שאלה מהותית). צ'חנובר מהטכניון קיבל פרס נובל אחרי שהתעקש נגד דעת כל חבריו שהוא מצא גביש מחומש (מה שנאסר מתמטית בתורת הגבישים).
כל טוב והצלחה רבה,
תודה רבה על התשובה המפורטת.
אכן כמעט כל החוקרים אצלנו חושבים כך. אך איני מתבייש בדעתי וכבר דיברתי על כך עם חוקרים שונים ובניהם גם עם עידן. עצם העובדה שאני חובש כיפה (שזה די נדיר כאן) מסגירה את עמדתי בנוגע לבחירה חופשית (רוב האנשים לא באמת מבינים איך אפשר להיות אדם דתי ולא להאמין בבחירה חופשית). אגב, אמנם X מאוד מעריך את Y אבל הוא אדם מאוד קשוב ופתוח ודיברתי איתו מספר פעמים על הנושא ואני לא חושב שהוא זילזל בי בעקבות כך. אך אני מניח שלא כולם כמוהו. אני מנסה לארגן ערב עיון מטעם המכון שיעסוק בנושא הזה ואז נשמח לשמוע גם דעות אחרות.
אבל עדיין לא הצלחתי להבין את תשובתך לשאלתי. אנסה לנסח אותה מחדש. הגעתי למסקנה שיש בחירה חופשית, אך האם יש לכך השפעה על המחקר שלי? האם עלי כחוקר לאמץ הנחה מתודולוגית שאין בחירה חופשית (ואז המסקנה שלי נשארת רק כתובנה ואין לה השפעה על המחקר) או שגם במחקר עלי לשקול לעיתים את האפשרות שההשפעה היא מהמנטלי ולא מהפיזי? אם כן, לא ברור לי מתי אוכל להגיע למסקנה זו.
כפי שכתבתי, אם הייתי חוקר את הלב או את הטבע לא הייתה לי התלבטות כזאת, אך כאשר חוקרים את המוח (האנושי?) ההתלבטות הזאת קיימת.
תודה רבה,
י'
נ.ב. ראיתי בסוף המייל הקודם שאתה מעדיף שאשלח שאלות דרך האתר. אם תרצה, אוכל לשלוח משם את השאלה.
עניתי על כך. למיטב שיפוטי, כחוקר אתה צריך לצאת מנקודת מוצא מתודולוגית דטרמיניסטית, מפני שזו תזה שניתנת להפרכה והיא פוריה יותר מחקרית. המחקר מחפש הסבר פיזיקלי לכל תופעה במוח, ולכן נקודת המוצא המתודולוגית צריכה להיות שיש הסבר פיסיקלי. אמנם כליברטריאן אם לא תמצא הסבר אז לא מצאת ולא צריך להיבהל, יען כי תמיד ייתכן שפגשת נקודה של רצון חופשי (אמנם אלו אמורות להיות מאד מאד נדירות גם אם אתה ליברטריאן. רק כשאדם מקבל החלטה. ספק בעיניי אם יש סיכוי לפגוש נקודה כזאת במחקר מדעי. אתה צריך לעקוב אחרי נוירון בודד או אפילו אלקטרון בודד, ועליך לדעת כמובן מיהו בדיוק אותו נוירון רלוונטי, ועליך לעשות זאת בדיוק ברגע שאדם מקבל החלטה בעקבות שיקול דעת. אתה מבין שזה היפותטי לגמרי).
כפי שכתבתי, אני לא יודע מתי תוכל להסיק מסקנה מדעית ליברטריאנית, שכן תמיד ייתכן שלא מצאת את ההסבר המכניסטי אבל הוא ישנו.
עוד הוספתי שלמרות שמדובר בהנחה מתודולוגית-מדעית פוריה ויעילה יותר, אין לערבב אותה עם אמת. אתה מניח אותה כנקודת מוצא למחקר כי זה הבסיס לחיפוש הסברים וכנ"ל. ההנחה של רצון חופשי לא מספקת הסברים ולא נותנת ניבויים, ולכן לא יעיל להניח אותה במחקר מדעי. כאמור, מצבים ללא סיבה הם נדירים ביותר (ממש מספר זניח) גם בתפיסה ליברטריאנית, ולכן אתה תמיד יכול להניח שזה לא המצב בו אתה צופה.
בשולי דבריי רק אעיר שהקישור בין כיפה לליבטריאניזם תמיד היה נראה לי מוזר. בעיניי הדטרמיניזם הוא מכה אנושה להומניזם, וכל ההומניסטים החילוניים היו צריכים להילחם נגדו הרבה יותר מאשר הדתיים. אבל זה חלק מהבלבול השורר ביחס לעניינים אלו.
עכשיו הבנתי את התשובה. לפי מיטב ידעתי, ספק אם אלקטרון בודד או אפילו ספייק בודד יכול להשפיע על ההתנהגות, אבל אולי הנחה זו שגויה.
לגבי הקישור בין כיפה לליבטריאניזם, אני מסכים לגבי הכיוון שהצעת. כל אדם, גם אדם שאינו דתי, צריך להיות מוטרד ממסקנות אלו. אבל לגבי הכיוון השני אני חושב שיש קשר ביניהם. אני לא מבין איך אדם דתי יכול להיות דטרמיניסט.
בכל אופן, תודה רבה על התשובה. אם במקרה אתה מעביר שיעורים בירושלים או אפילו בגבעת רם, אשמח לדעת. מאוד נהנתי לקרוא את ספריך, הם מציעים דרכי התמודדות לשאלות רבות בהן אני נתקל.
אין לי שיעורים באזור ירושלים.
כל טוב והצלחה רבה,
ל י' ולרב
יש לי קצת הסבר לנקודת הנחה הדטרמינסטית ולפוריותה בהקשר למדעי המוח.נניח אדם רוצה לחקור את ספקטרום פליטת הצבע הכחול של העצמים בעולם.כידוע ( אם אינך פיסיקאי) לכל העצמים הלא שחורים אין צבע באורך גל מדויקיק ולחפצים בצבע מסוים של ,נניח אדום, יש פליטה של כל אורכי הגל אבל העוצמות הגבוהות ביותר מתמרכזות סביב האדום.אבל יש לו גם פליטה בצבע הכחול.עכשיו אדם יכול לחפבוש משקפיים שיסננו את כל אורכי הגל שמחוץ לתחום הכחול והוא יראה עולם כחול בבהירויות שונות.זה לא אומר שהעולם כחול אבל זאת שיטת בודה פוריה מאוד בחקירת מידת כחוליותו של חפץ כלשהוא.כלומר הוא ילמד דבריחם חדשים על העולם ויראה דברים ששאר העולם לא רואים.ההנחה הדטרמינסטית היא סוגי של משקפיים כאלו.הן מראות את כל הארועים הדטרמינסטיים בעולם לכן היא הייתה (ועדיין ישנה) כל כך מוצלחת בתור הנחת עבודה של הפיסיקה (מדעי המוח נזכרו רק עכשיו בפיגור אופנתי האופייני למדעים חדשים) החל מתקופת ניוטון. לכן היא פוריה בהקשר הללו .אגב הדברים שציינתי הן נכונים לכל דיסציפלינה באשר היא.האסיומות הפילוסופיות שעומדות בתשית של כל תחום מהוות משקפיים מעין אלו.ו (מידת) אמיתותן נמדדת ברמת פוריותן.למשל ,רק אזרוק שאם תאמץ את הנחה הבחירה החופשית אז תגלה (אחרי הרבה זמן) את תורת אמת (תורת הקבלה ) למשל.
שכטמן (ולא צ'חנובר)
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer