ביאור למושג
אהלן
הבנתי שהניהיליזם מיוחס לניטשה. לא ברור לי אם זה נכון אבל בגדול הרעיון של "אין אמת אוביקטיבית" נראה כמסתנכרן עם ניהיליזם.
האם אפשר לטעון שניהיליזם/אין-אמת-אוביקטיבית, גם מבוסס על אמת סוביקטיבית? איך אפשר לנהל דיון עם קבוצה שמטילה ספק בהיגיון שלהם ושל הכלל ומאידך משתמשת בו כדי להגיע לתובנה הזו (של הספק).
זו למעשה הטלת ספק במתמטיקה, הטלת ספק בפיזיקה ובכל. גם אם נגיד שהספק לא מנע מאיתנו להשיג טכנולוגיות מדהימות, הם יטענו "מה זה מדהימות"/"מי אמר שזה מדהים" וכו
האם רעיונות אלו (אין אמת אוביקטיבית/אין משמעות לכלום) הם בגדר אמונה, ואם כן- אפשר לטעון כי סתירתית? (לא הבנתי למה קביעת המשמעות שאין משמעות לא סותרת את עצמה).
תודה!
לא הבנתי את השאלה. אתה שואל האם הספקנות אינה טענה בעצמה? לשון אחר: למה הספקן לא מטיל ספק בספקנות שלו? ספקן אמיתי מטיל ספק גם בזה.
מסכים איתך.
השאלה היא מה הוא מפיק מהספקנות הפרדוקסלית הזו?
זה "אחלה" טיעון לכל נושא למעשה (מה שרואים מכאן לא רואים משם, איך תתמודד עם זה אם אין דבר כזה "שם") אבל בסופו של דבר המציאות מחייבת להניח שיש אוביקטיביות. גם אם תשתמש במניפולציות סמנטיות.
השאלה היא בעצם, כיצד אני אמור לנהוג כשפוסטמודרניסט רוצה שאוכיח ש1+1=2. יש לך טענה חותכת או מסתברת שתתמודד עם זה?
אין דרך להתמודד עם ספקנות מהותית. לדעתי אף אחד לא באמת מאמין בה, אבל מי שמצהיר שכן אין דרך לסתום את פיו.
אם אטען טענה על השלכות הספקנות המהותית היא תיחשב כלא ענינית?
זאת אומרת שאטען שספקנותו תקפה רק למישור הפילוסופי, אבל אין אפשרות ליישם אותה בשום מצב (כי כל מצב מתבסס על הנחות יסוד), כך שלמעשה החיים שלו עצמם סותרים את אמונתו, והוא משתמש בה רק ככלי פילוסופי.
לדוגמה: אדם יוצא לעבוד כי הוא מאמין שרק כך יש באפשרותו להתקיים. (מי אמר? האם זו לא אמונה לא מוצהרת? ואם הוא חייב, למה?)
מצד שני, הפילוסופיה בכללותה לא תמיד מיושמת בחיי היום-יום (וטוב שכך?).
אם אטען טענה כזו, איחשב כלא עניני? הפוסטמודרניסט בגדר ספקן מהותי?
תודה!
פוסטמודרניסט זו סתם מילה. צריך לדבר על ספקן. מה שהוא יענה לך זה שהוא נוהג כך סתם כי בא לו. אין לו הצדקה.
משהו נוסף שאי לא מצליח להבין..:
איך יתכן שפילוסופים/אנשי מדע רבים לאורך ההיסטוריה, לא נתנו חשיבות לשאלה ״מה האחר מפספס, שאינו מסכים עמי״.
בייחוד לאחר שמתמודדים עם שאלת הרוע האנושי.
ומדוע ניטשה הסיק שלפיכך אין אמת מוחלטת.
זו הנחה שערוריתית, גם אם כולנו לא יכולים לדעת האם אנו תופסים בה, זה לא אומר שאין רעיון סוביקטיבי שמסתנכרן עמה.
יכול להיות שבעיותיו הנפשיות המסתמנות, גרמו לו לקבל תובנות מרחיקות לכת?
למה זה נראה כאילו הרעיון הפוסטמודרני תוקף יותר את התפיסה החילונית? זה לא אמור להיות הפוך?
תודה!
כתבתי לא פעם, שברוב המחלוקות בפילוסופיה או שזו לא מחלוקת (אלא ניסוחים שונים לאותו דבר, או סתם שני היבטים שונים, או הגדרות מושגים שונות), או שאחד סתם טועה. יש מעט מחלוקות עם שני צדדים, ושם באמת גם אם תנסה להבין את האחר לא בהכרח תשתכנע.
אין חיה כזאת 'הרעיון הפוסטמודרני'. יש ספקנות, וזו תוקפת כל אידאה.
"ספקן אמיתי מטיל ספק גם בזה"
מדבריך יוצא שוב ושוב שאינך מאמין בדעות, אלא מצבך הנפשי משתמש בדעות כדי ליישר עם המחשבה, אבל מה שקובע זה המצב הנפשי…
ספקנות אינה מצב נפשי אלא כלי מחקרי הגיוני.
אין דבר כזה "ספקן". כמו שאין דבר כזה "מאמין".
כל אדם מטיל ספק תמיד ומאמין תמיד, אלו כלים של הנפש שניתן לעשות בהם שימושים מועילים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer