ביטול למפרע ודיני ספיקות

נראה לי שיש הבדל בין שאלת הגמרא הנ"ל. אנסה להסביר – הליכה אחר חזקה הגיונית כשרוצים לברר מציאות שהתעורר לגביה ספק בעבר (כלי להכרעת ספיקות). כאן המקרה הוא, למשל, באישה שקידושיה יפקעו למפרע בעתיד בגלל מקח טעות (דומה יותר להסבר של הרב בדעת ר' שמעון שקופ על קידושין שלא נמסרו לביאה – יש שתי חלויות שרובצות עליה ואין לנו דרך לדעת כרגע לאן תקרוס פונקציית הגל). איך אפשר ללכת כאן אחר חזקה?
לגבי 'אין ספק אם אין סיבה להסתפק' – האם הכלל יחול בכלל במקרה הזה? הרי הספק לא נולד בכלל, אין רגע אחד במציאות שבו האישה היא 'ספק'. היא אשת איש (או בניסוח השני, יש עליה חלות של אשת איש וגם חלות של פנויה), ולאחר מכן מתברר למפרע שהיא פנויה. בי"ד לא מסתפק כאן לגבי המציאות ולא צריך להכריע עם שום חזקה, אלא פשוט צריך להביא בחשבון שהיא גם פנויה כרגע ולכן לא להוציא להורג מי שעבר איתה עברה. וכנ"ל לשאר עניינים שחלים למפרע

לא רואה הבדל. הרי הראשונים שואלים כיצד ניתן לסקול אישה שנאפה, הרי ייתכן שבעלה ישלח שליח לגרשה ויבטלו שלא בפניו ואז חכמים עוקרים את קידושיה למפרע. זהו השיקול של "שמא יחפה" שפועל למפרע. וגם לזה לא חוששים. אם אין סיבה להסתפק לא מסתפקים, לא בעתיד ולא בעבר.