בין אדם לחבירו ובין אדם למקום

אני חשבתי להציע (בעקבות דברים שלמדתי ממך) שבמצוות שבין אדם לחבירו יש שתי קומות: המוסרית והדתית. בקומה המוסרית הנמען הוא החבר, אדם שעוזר לחבר כשהוא חושב רק על התועלת המוסרית שהוא מביא לעצמו ולעולם – מפספס בגדול, ואין פה מעשה מוסרי כלל (קאנט וכו'). הקומה הדתית היא אכן רק כלפי שמיא, ובמובן הזה היא מצווה שבין אדם למקום לכל דבר.

פה עולה השאלה מה צריכה להיות המוטביציה במצוות כאלה? למען החבר או למען קיום דבר ה'. ואפשר להגיד שהחידוש הוא שבמצוות כאלה הוא שהנמען צריך להיות החבר. לחילופין, שדבר ה' הוא שנחשוב על החבר וא"כ שניהם מתקיימים במוטיבציה כזו.

ייתכן וזה לא שונה מהותית ממה שאמרת. אם כן שונה – אשמח לשמוע מה דעתך על אפשרות זו

לדעתי גם המוסר יסודו בקב"ה שחוקק אותו. לא ברור לי האם זה צריך להיעשות לשם שמים אבל זה כן צריך להיעשות לשם המוסר (לעשות מעשה טוב במתעסק אינו מעשה מוסרי). המחויבות לצו הקטגורי היא תנאי למעשה מוסרי.
כשאני נותן צדקה לעני או עוזר לחבר, אני עושה זאת כי זה המעשה המוסרי. אם אני עושה זאת כהיענות לרגש רחמים או דחף פנמי כזה או אחר זה לא מעשה מוסרי. זה לא אומר שכדאי לבטל את הרגשות הללו, אבל המעשה שנעשה רק כהיענות לרגש הזה אינו מעשה מוסרי. זה נבחן אם היית עושה את המעשה לולא הרגש הזה.
בקיצור, כשאני עוזר לחבר אני אמור לעשות זאת כדי שהחבר ייעזר בגלל שהקב"ה (דרך המוסר) מצפה ממני לעשות זאת. ה'חקירה' הדיכוטומית האם זה זה או זה אינה נכונה. מדובר בצירוף של שניהם. ראה מאמרי על הדיכוטומיות של חקירות:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91-%D7%91%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA