גמרא שבת מוקצה

הגמרא בשבת קכג דנה בהלכות מוקצה. ומספרת שבימי נחמיה גזרו איסור טלטול על כל הכלים (תוספות מחריגים צלחות וכוסות), ועם הזמן התירו בכמה גלים, עד להלכות מוקצה של התנאים.
 
"אמר רבי אלעזר: קנין ומקלות גלוסטרא ומדוכה כולן קודם התרת כלים נשנו. קנין – דתנן: לא סידור הקנין ולא נטילתן  [במקדש, היו שמים קנים בין חלות לחם הפנים למנוע עיפוש] דוחה את השבת. מקלות – דתנן: מקלות דקין חלקין היו שם ומניחו על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט. (אמר) רבי אלעזר: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט….אמר רבה: ממאי? דילמא לעולם אימא לך – לאחר התרת כלים נשנו. קנים טעמא מאי – משום איעפושי, בהאי פורתא לא מיעפש. מקלות – אפשר כרבי אלעזר."
אינני מבין היטב את דחייתו של רבה. הוא למעשה טוען – יתכן שמשניות קנים/מקלות נישנו לאחר שהכלים הותרו, אלא שלא התירו ספציפית קנים/מקלות, משום שאפשר להסתדר בלעדיהם.
האם נובע מכאן שגם בכלים שהתירו (וכאן מדובר בכלים שמלאכתם להיתר), ההיתר הוא רק כשיש "צורך"? ומה ההגדרה של צורך כזה? 
הרשב"א והריטב"א ותוס' רא"ש אומרים שבקנים, כיוון שהעיפוש עד מוצאי שבת הוא זניח, זה נקרא טלטול "מחמה לצל". אבל תירוץ זה לא יכון לענין המקלות בהפשט הפסח.