דרישת טעמא דקרא במצוות שבין אדם לחברו

שלום הרב,
ידוע הכלל שלא דרשינן טעמא דקרא. אבל לאחרונה חשבתי שאולי הכלל הזה תקף רק במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו שם דווקא מותר וצריך לדרוש טעמא דקרא. למשל לגבי איסור ריבית, הפסוקים שמצווים על כך הם:
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ".
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ".
נראה בבירור שהטעם מאחורי איסור ריבית הוא כדי לעזור לעניים (כלומר שזו מצווה שבין אדם לחברו, ולא בין אדם למקום). ייתכן שהמציאות הכלכלית בזמנו הייתה שנתינת הלוואות ללא ריבית הייתה עניין שבשגרה (לפחות לאנשי עירו). ובאמת מחיפוש קצר בגוגל ראיתי שרמת הריבית בימי שושלת הפרעונים במצרים העתיקה הייתה מאוד נמוכה (יותר נמוכה מהריבית האפסית שיש היום במשק). לכן, כשעני מבקש הלוואה, התורה מצווה שלא לנצל את מצוקתו ע"י סחיטת ריבית (שהרי מתוך עניותו הוא יאלץ להסכים להלוואה בכל תנאי). איסור הריבית לא יפגע בעני במציאות כזאת. אבל בימינו, נראה שהפרשנות שלנו לאיסור ריבית מביאה למציאות שמנוגדת באופן בוטה למגמת התורה בעניין הזה (עזרה לעני). איסור הריבית עצמו מביא לפגיעה בעניים (כי אנשים מעדיפים להשקיע את כספם באפיק נושא תשואה). האם אין מקום לסייג את איסור ריבית רק לגבי ריבית שהיא מעבר למקובל בשוק? כך יוצא שבמציאות שבה מקובל להלוות ללא ריבית לאנשי עירך (או שהריבית ממילא אפסית), האיסור עומד כפי שהוא היום, אבל במציאות של ימינו שיש ריבית מקובלת במשק, האיסור מתחיל רק אם אני לוקח ריבית יתירה מהעני תוך ניצול מצבו, אבל אם אני מלווה בריבית המקובלת במשק, זה לכאורה בסדר (שאם לא כן, נימצאת פוגע בעניים). כמובן שיש תעלולים הלכתיים כמו היתר עסקה שלכאורה מייתרים את הדיון, אבל נראה לי שגם בלעדיו התורה לא התכוונה לפגוע בעניים באיסור הזה. והוא הדין לשאר המצוות שבין אדם לחברו, שאם לא נפעיל קצת חופש פרשני (נדרוש טעמא דקרא), לפעמים נימצא הולכים נגד מגמת התורה מתוך שמרנות יתירה. לגבי מצוות שבין אדם למקום, שם באמת אין לנו כל כך הבנה כדי לדרוש טעמא דקרא.