האם התורה משקרת?

חשבתי על כמה תירוצים לגבי הקושיה הזאת:

ישנה פרשייה שמדברת על הנהגה אפשרית של הסתר של הקב"ה:
יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת–קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. טו וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל, בְּעַמּוּד עָנָן; וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן, עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כ כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי. כא וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.

אפשר להבין שהנהגת ההסתר היא לא רק הנהגה זמנית לתקופת החטא, אלא שהחל מהרגע שישראל חטאו, ההנהגה השתנתה באופן קבוע להנהגה של הסתר. הקב"ה צפה זאת מראש, ולכן ביקש גם לכתוב את השירה (התורה) לעד כדי שלמרות שישנו הסתר, עדיין הברית תישמר בזכות כתיבת התורה.

תירוץ אחר לקושיא:

אם תשים לב, תראה שהמהלך של התורה בפסוקים שהבאת מתחיל בפרק הקודם בפרק כה פסוק א, שם התורה אומרת:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.

הפרשיות הבאות נסמכות על הדיבור הזה. המילה כי משמשת כאן במובן של "כאשר". כלומר, כאשר תבואו אל הארץ. הדיבור רלוונטי כלפי הזמן שכל ישראל יושבים בארצם (ראה רמב"ם בסוף).
לראיה, אפשר לראות שהרבה מצוות שנצטוו בפסוקים באזור הזה הן מצוות שתלויות בארץ (שמיטה, יובל, גאולת הארץ). בימינו ידוע שהמצוות הללו לא נוהגות מדאורייתא (כי לא כל ישראל יושבים בארצם). באופן דומה, ההנהגה שהקב"ה הבטיח בפסוקים האלו גם לא נוהגת בימינו, לפחות עד שהמצוות הללו יחזרו לנהוג מדאורייתא. ראה גם מה שכתוב ברמב"ם לגבי תנאי הישיבה בארץ:

י,י [ח] משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות–שנאמר "וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה" (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה: והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן.

י,יא בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ: שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה,י; ויקרא כה,יא; ויקרא כה,יב)–בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. [ט] ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום–מן התורה.

י,יב ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.

הרב, לגבי הנביאים: לא זכור לי שהקב"ה עשה איתנו חוזה וברית בה אמר שהוא ישלח אלינו נביאים. לא רואה מקום להשוואה. לגבי הנסים אני דווקא מאמין שיש נסים יום יום. מבחינתי כל התורה פשוט מאבדת מטעמה מרגע שאתה לוקח ממנה שכר ועונש. היא נכתבה כחוזה: עשו כך וכך, ואני אגמול לכם כך וכך. לכן צריך נימוק חזק מאוד מאוד כדי להסביר למה אתה חושב שההסכם הזה פג תוקפו (כי זה קצת כמו להגיד, מבחינתי, שהיהדות פג תוקפה)

אורן, התגובה שלך דווקא סבירה יותר. אצטרך להתעמק בדברים. תודה

החוזה נחתם בלנקו (לפני שראינו): נעשה ונשמע. תוכנו היה מחויבות לקיים את התורה, ולא היתה הבטחת גמול כנגדה. ההבטחות ניתנו לנו בתורה, ולכן ראינו אותן רק אחרי ש"חתמנו". לכן אין כאן התחייבות אלא תיאור מדיניות. אבל מדיניות יכולה להשתנות. הבאתי לך כמה דוגמאות (מתוך מאות ואלפי אחרות כמובן) לפסוקים שאומרים דברים ואנחנו מפרשים אותם בניגוד לפשט בלי שיש לנו פסוק שתומך בזה. לכן הטענה שאין פסוק שמספר לנו על שינוי המדיניות אינה רלוונטית.

אגב, חלק מהדוגמאות כן מדברים על הבטחות: ברכה בשנה השביעית למשל. עשר תעשר – בשביל שתתעשר (בחנוני נא בזאת). אתה חושב שכל אלו מתקיימות?

דיברת על כך שאתה חושב שיש נסים. גם נסים גלויים? בעבר היו גם גלויים. יש פסוק שמסביר שנסים גלויים יסתיימו? אלא מאי? למה לי קרא, עובדה היא. והוא הדין בנדון דידן.

אתה באמת רואה קורלציה ברורה של גשם מול מעשים טובים כמובטח בפסוקים? אשמח לראות את הנתונים שבידיך. זו יכולה להיות סנסציה של ממש.
ואם כבר מדברים על הבטחות, מה עם: אם בחוקותיי תלכו, או כנשר יעיר קינו וכדומה. האם המצרים נרצחו בשואה ולכל אורך הדורות או אולי יהודים דווקא?
אם אתה טוען שההבטחות מתקיימות, אני לא חושב שאתה יכול להביא עובדות שתומכות בזה. לכל היותר יהיו לך תירוצים דחוקים.

הרב, זכור לי שמעשתי שעשר בשביל שתתעשר, יש מי שזה אומר שזה מדובר על המעשר השני. (חומש).
הרב זוכר אולי משהו בנידון?

דרך אגב, אני לא מבין את שואל ההודעה, ואין לי אלא לצטט את דברי משה רט בשבתון בפרשנתו
http://www.sofash.co.il/%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9F.html
(עמ' 34)
לא להתעלם מהקללות
את הקללות שבפרשת כי תבוא, כמו את אלה שבפרשת
בחוקותי, נוהגים לקרוא בקול נמוך ובמהירות. לא ברור
מה הטעם לכך. אפשר שהדבר בא לבטא את חששנו מפני
הקללות, עד שאיננו מעיזים לבטא אותן בקול רם. אפשר
שפשוט רוצים "לחסוך" לציבור את אי הנעימות שבשמיעת
תיאורי הזוועה. ישנם מנהגים שונים לפיהם מעלים לתורה
לקריאת הקללות דווקא את הרב או תלמיד חכם אחר, שאין
חשש שיכוון בקריאתם כנגד שונאיו האישיים.
אין בכוונתי לצאת נגד מנהג הקריאה בלחש. אולם ברמה
העקרונית, אפשר שראוי היה דווקא לקרוא את הקללות
הללו בקול רם. שהרי מה מטרת הקללות? להכניס בליבנו
יראה ופחד, כדי שנבין אלו השלכות חמורות עלולות להיות
לחטאינו, חלילה. אם אנחנו "מריצים" אותן בלחש, הרי אנו
דומים לחולה שאינו מעוניין להקשיב לאזהרותיו של הרופא
על הנזקים הקשים שייגרמו לו אם ימשיך להזניח את בריאותו.
"אוף, למה הרופא הזה נוקט בגישת ההפחדות?", מתמרמר
אותו חולה. "למה הוא לא יכול להציג רפואה מחבקת ומכילה
שמקבלת אותי כמו שאני, ולא דורשת ממני להשתנות?".
באמת לא נעים לשמוע תיאורים מפחידים, אבל התעלמות
מהם לא תמנע מהם להתממש במציאות, אלא להפך – דווקא
שימת לב אליהם, והזעזוע שהם מעוררים באדם, הם מה שיכול
להציל אותו.
ההיסטוריה העקובה מדם של עמנו מלמדת אותנו שה' אכן
התכוון בשיא הרצינות לאזהרות הללו. אלה לא משלים ולא
גוזמאות, אלא תיאורים שהתממשו פעם אחר פעם לאורך
תולדות ישראל. ואם העלה מישהו בדעתו שאלוקים השתנה
לאורך אלפי השנים, שבעידן המודרני הוא כבר לא כזה "קפדן"
ו"קשוח" אלא כולו רק אהבה והכלה וסובלנות – באה השואה
ולימדה אותנו אחרת. "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל
לא כליתם". ה' לא השתנה, התורה לא השתנתה, והאזהרות
הקשות עדיין בתוקף.
לפעמים אני תוהה מה נשיב באמת ליום הדין, כאשר ישאל
אותנו ה' מדוע לא למדנו שום לקח משני החורבנות הקודמים.
מדוע מששבנו לארצנו, אנו מטמאים אותה בחילולי שבת,
פריצות, מצעדי תועבה, עוולות שבין אדם לחברו ושאר
חטאים, ממש כמו בפעמים הקודמות. מה נאמר? שחשבנו
שהוא לא התכוון ברצינות? שהפעם זה בסדר? "והוא רחום
יכפר עוון ולא ישחית