האם יש הוכחה לדרך הפרושית?

נתקלתי כמה פעמים בהגדרה שלך לגבי דרכי הדרש (שלושת אלפים הלכות נשתכחו באבלו של משה, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, וכו').

רציתי להבין מדוע חשוב לך לטעון שגרעין דרכי הדרש ניתן מסיני.
נניח שהתורה נמסרה ללא שום דרכי דרש מוגדרים, אבל היא ניתנה על מנת שבכל דור יסיקו ממנה חז"ל באמצעות הכלים הפילולוגיים וההרמנויטיקה שלהם את היישומים לחיי היומיום.
עכשיו, כמו שהם הסיקו לגבי עובדות שונות מהחכמה של אותה תקופה, הם גם שאבו את הכלים המתודולוגיים מאותה תקופה. (כמו חשיבה אפריורית לעומת אמפירית). למה שלא נאמר שאת דרכי הדרש הם שאבו מאותו מקום (כדעת החוקרים)?
אני לא שואל מה אמנם קרה, אם תטען שברור לך שהיסטורית כך היה, אקבל. השאלה שלי היא האם הבנה אחרת פוגעת במחויבות לציות לדבריהם.

להערכתי זה מה שהיה (כך אני מבין את המסורת שקיבלנו). אבל חשיבה שונה לא בהכרח פוגעת במחויבות לציית. אמנם בלי שקיבלנו את דרכי הדרש הן נראות תהומות מדיי, וקשה להתחייב לקפריזות מסוג זה (כמובן אפשר פורמלית לומר שקיבלנו על עצמנו את השיגעונות הללו וזהו).

למה קפריזות ושיגעונות? החוקרים טוענים שזו הייתה המתודולוגיה המקובלת אצל היוונים לניתוח טקסטים, כמבואר בספר יוונית ויוונות בארץ ישראל של פרופסור ליברמן, ועוד.

מעבר לכך, ניתן לומר שהייתה כאן אינטגראציה בין דרכי הדרש, למסורת ההלכתית, בדומה להצעתך.
בתחילה מוצאים קשר בין דרך דרש בסיסית ומוכרת (מהחכמה היוונית) להלכה מוכרת מהמסורת. אחר כך רואים שהלכה מסוימת אחרת תתאים לדרש רק אם נבצע בו שיפור (למשל – נוסיף הסתייגות ל"קל וחומר" שאומרים "דיו").
או למשל, מחלוקת בסברא בין חכמים גורמת לאחד מהם לסייג את מידות הדרש (למשל שאומרים "מיעוט ריבוי מיעוט" ולא "כלל ופרט וכלל").
בצורה כזו דרכי הדרש מפרות את ההלכה, וההלכה מפרה את מידות הדרש, כך שכל אחת מתפתחת בדרכה באינטגרציה עם השניה.

מה הבעיה בהצעה הזו? היא מייתרת את הצורך להניח שדרכי הדרש ירדו מסיני.

התזה של ליברמן מפוקפקת בעיניי מאד. הוא מביא כמה דוגמאות בודדות ואין לבנות עליהן שום מבנה של ממש. גם אם יש כאלה דוגמאות, הקשר בינן לבין כל מה שנעשה בפועל בספרות חז"ל קלוש ביותר. לכן כתבתי שהפרשנות הזאת נראית תלושה ולא סבירה, ואם אנשים המציאו את כל זה אז קשה לדרוש מחויבות לאוסף ההמצאות הללו (אלא אם תאמץ פורמליזם קיצוני).