הכרת טובה פילוסופית

אז מהי ההנחה שמגשרת בין העובדה (הזיקה האונטולוגית בין אלוהים לבינינו) לבין הערך (שאנחנו מחויבים לשמור את מצוותיו)?

שאם מישהו יצר אותי ואני פועל וקיים מכוחו – יש עליי חובה לציית לו.

הרב מיכי,
למה להניח שאם מישהו יצר אותי עליי לציית לו ? זו הנחת יסוד או שיש לה בסיס קודם ?

זו הנחה שנראית לי ולרבים אחרים סבירה. ראה מאמרי בעניין:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%AA-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94/
אני מדמה זאת לכיבוד הורים ובעלות על יצירה. ראה שם.

והכרת הטוב מסוג זה היא עד כדי כך גדולה עד שאמסור את נפשי למען המצוות?

מדובר על הכרת טובה כוללת. לא תגובה למישהו עשה לי משהו טוב אלא למישהו שאחראי על כל קיומי ועצם תפקודי. אם אנשים מוכנים למסור את נפשם למען עם, מדינה, או ארץ, איני רואה מדוע לא יהיו מוכנים למען אלוהים.
אבל כמובן כל אחד אמור לשאול זאת את עצמו. אין לי קריטריונים וכללים לקצוב את מידתה של הכרת טובה. אם הכרת הטובה שאתה חש אינה מגיעה לכדי כך, אז כנראה לא תמסור את נפשך.

אפשר להוסיף שעבודת השם מבוססת גם על הכרת העליונות והחשיבות של הקב”ה. ניתן לחשוב על מקרה שממחיש את זה. למשל אם אדם מועמד בדילמה שבה מציעים לו אחת משתי אפשרויות: או שנהרוג אותך, או שנהרוג מיליון אנשים שאתה לא מכיר. לכאורה מהצד המוסרי, אין חובה לאדם לוותר על חייו למען חייהם של אחרים (חייך קודמין). אבל עדיין, נראה לי שהמעשה הראוי הוא לוותר על חייך במצב כזה מכיוון שחייהם של מיליון אנשים חשובים הרבה יותר מחייך. ולכאורה ניתן להקשות שהרי לגבי אותם מיליון אנשים אין לך לא הכרת טובה רגילה ולא הכרת טובה אונטולוגית (כלומר הם לא יצרו אותך) ועדיין יש פה תחושת חובה נורמטיבית כלפיהם. אותו דבר כלפי הקב”ה, גם מבלי שהייתה לנו הכרת טובה רגילה או אונטולוגית כלפיו, מתוך הכרה בחשיבותו ועליונותו, אנחנו מבינים שראוי למלא את רצונו גם במקום שזה בניגוד לרצוננו, ואפילו נוטל את נפשנו.