הכתב, הצליל, ומה שראוי (בעניין הכשל הנטורליסטי)

השאלה היא בקיצור – מה זה משנה איזה ראיות יש לעל-טבעיותם של לוחות הברית או הקול שמשה ועם ישראל שמעו, או לעל טבעיותם של ההקשרים בו הם הופיעו – לעניין השאלה אם ראוי לקיים מצוות התואמות לניסוח של הקולות ששמע משה או הכתב שהיה חרות על הלוחות? (שוב, אם יופיע לך ספר באופן על טבעי בין הידיים – תעשה מה שכתוב בו?)

איני יודע מהי העל טבעיות של לוחות הברית. מדובר על התגלות אלוהית, שבה בורא העולם נותן לנו תורה ובה הוא מצווה אותנו לעשות ולא לעשות כל מיני דברים. החובה לקיים לא קשורה לעל טבעיות או לשאר ירקות אלא לכך שמדובר בצו ה'.

אפשר לקרוא לזה "הכשל המטא-נטורליסטי" כי מדובר בעובדות "על-טבעיות" ולא "טבעיות", וזה מטעה כאילו אם הן על-טבעיות זה מקדם אותנו איכשהו למטרה של גזירת ערכים או נורמות מתוכן.
אבל המהות של הכשל היא אותה מהות: איך מעובדות בלבד – יהיו הן טבעיות או על טבעיות – אפשר לגזור ערכים (ידע נורמטיבי)? גם עובדה על-טבעית היא בסך הכל עובדה.

לא ראיתי את התגובה הקודמת. איך אפשר לדעת שה' ציווה את המצוות, ושהתורה לא היתה פשוט הופעה על טבעית וזהו? הרי אי אפשר לחוות את אלהים. איך אפשר לדעת קשר את החוויה של הקול או הכתב לאלוהים?

(לדעתי אפשר לחוות את "אלוהות" בתפילה, אבל אז חווים את נוכחות בכל העולם, ואני מרגיש איך כל העולם הוא מלא נוכחות נשגבת, אבל בעולם הזה קיימים כל אבן ואבן וכל ספר וספר ולא רק ספרי התורה מלאים נוכחות, ובכל תפיסה טוטאלית של אלהים – לוגוס, "העצם", השכל הנבדל, אידאת האידאות, "ההינו" וכו' כל העולם נקבע על ידי אלוהים, כולל החוק הבריטי והקוראן, והמיין קאמפ, ולא רק דברים שמופיעים מחוץ לחוקי הטבע, ובכל זאת יש מה שמוסרי ומה שלא, וזה לדעתי עניין של מוסר טבעי, שמתפתח בדיוניים אתיים.)

לפי מה שנמסר לנו, כשפוגשים אותו יודעים שהוא שם ושמדברים איתו. כך נביא יודע שהוא מדבר עם הקב"ה ולא הוזה. בדיוק כמו שכשאני מדבר עם אדם אני יודע שיש מולי אדם ושזו לא הזיה. איני רואה שום קשר לכשל הנטורליסטי.

איפה זה נמסר לנו?

נשמע לי מהמקרא לגמרי ההיפך – לא מדובר על פגישה אלא על שמיעת קול. "לא ראיתם כל תמונה זולתי קול" "לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי" (והרמב"ם כותב על זה שאי אפשר לדעת את מהותו של אלוהים).
גם הנביא מוכר כ-"מתנבא בשם" (כמו בדברים י"ג, וכן "וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", "ואתה אמרת ידעתיך בשם", "ואדעך בשם", והעניין השם שמשרה נוכחות אלהית דומיננטי מאוד בתהלים כמו "הבו לה' כבוד שמו") או "חולם חלום" או נעזר במוזיקה.
שימוש בשמות ידוע ככלי לחוויות מסטיות "מלמטה למעלה" והוא תלוי במערך הפסיכולוגי של המיסטיקן כך שאמתות המסר נבחנת לגופו של דבר ולא לגופו של אדם, אלא אם כן הוא בעל הצטיינות מוסרית. אינני מבין איך חלומות יכולות לעזור להבין מה ראוי מלבד לרמוז על מה שראוי, כמו שאכן עושה פסיכואנליזה טובה, וגם המוזיקה מביאה בסך הכל להשראה גאונית.

עוד מקום שאני מכיר בעניין הם דברי רס"ג ב"אמונות ודעות" בעניין זה, שהנביא רואה ענן כשהוא מתנבא וזה סימן בשבילו שהחוויה היא נבואה. יש כאן שלוש בעיות, לדעתי –
א. אלו דברי הרס"ג שחי בימי הביניים ולא בעת העתיקה, ולפחות אני לא מכיר את זה כדעה רווחת, כך שזו בהחלט יכול להיות המצאה שלו מתוך מחשבות אישיות וחוויות אישיות שלו.
ב. עצם הדימוי של ענן מתקשר לי לערפול ולא על בהירות כלל (וזה מתקשר לחוויה המסטית), כך שקשה לי לראות בכך סמל של "ידיעה" ברורה ומובחנת.
ג. אם מדובר על ענן בהיר שנראה כמו עננים שאנו רגילים לראות ביומיום בשמים – זה לא נראה לי סימן מרשים לכך שהדברים מאלהים (שהרי גם אם היה נוחת לי ספר מהעננים ויהיה כתוב בו לקפוץ שלוש פעמים לא הייתי מתרשם מכך.)

נמסר לנו במסורת מאבותינו שאומרים שקיבלו תורה בסיני. אחרת הם הזו הזיה. וכך לגבי כל הנביאים.

(סליחה, בדברים י"ג לא מוזכר שימוש בשם)

קודם כל – למה שלא הזו הזיה באמת? קרו שם כל כך הרבה דברים על טבעיים – כמו עשרת המכות וים שנפתח לשניים – אז למה שלא תהיה גם הזיה המונית?

(שנית, במאמר מוסגר, שלא ממש קשור לדיון מהסוג שמנסה לתאר דברים בעולם במנותק מהקשר של שאלת האותנטיות, חבל לי שיש זלזול בהזיות. לדעתי, בני אדם שחווים הזיות חווים חוויה מאוד אותנטית בד"כ. כשכל המסכים וההדחקות נופלים, אפשר לגלות דווקא אמתות חשובות מהזיה. אני לא מעלים עיניי מהדמיון בין "פסיכוטים" שחושבים שהם "נביאים" ברחובות ירושלים, והולכים עירומים, למה שהנביאים מתוארים בשמואל כמתנבאים עירומים. העירום, ללא ההסתרות הוא ביטוי למצב אותנטי. לדעתי, סטיגמות על חולי נפש נובעים מההדחקות של אנשים "נורמלים" שמונעות מהם להכיר מצב האותנטי של מי שהגיע אליו – חרדה מהאותנטיות הזו אפשר למצוא בשריפת המגילות של יחזקאל, העיקר שלא יתקיים זכר לאותנטיות. הרי המשיחיות מתוארת כ"נבזה וחדל אישים לא תואר לו ולא הדר", לא מובטח לנביא חיי פאר והכרה ציבורית. אם תשאל אותי הנביאים היו מוגדרים היום כחולי נפש, והיו מכניסים אותם למחלקה סגורה. אבל זה לא חדש, גם את ירמיהו הכניסו לחצר המטרה, ובנחמיה נאמר שבני ישראל הרגו את נביאיהם…)

(מתוך ההבנה שמאמר המוסגר, הנבואה דווקא מאפשרת פגישה עם אמת, ויחד עם זאת, העל השומע את הנביא להאזין היטב ולשקלל יחד עם האמתות השונות בחיים, ולבחור בבחירה הכי אותנטית שלו – ושוב חזרנו לבחינה אתית של דברי הנבואה – אם כי אולי הפעם גם אני מעודד מוסר של אותנטיות כמו זה ש"מעבר לטוב ולרוע".)

ואם אחשוב בעזרת טיעון השפה הפרטית (בהתייחסות ל"חוויה של התגלות") – הרעיון של "אבותינו קבלו תורה בהר סיני" הוא יכול להיות מובן לא אחרת מאשר על ידי צפייה בהתנהגות החברתית של בני אדם מסורתיים (או כדי ללכת לקראת הטיעון שלך – נגיד שכל המסורתיים היו דתיים אורתודוקסים מצויים), כמי שפועלים על פי כללים התואמים לנוסח ספרי ההלכה, ואומרים שהם "יודעים" מה נכון לעשות מאז הר סיני בהשתלשלות הדורות והשתלשלות החוקים שבעל פה ושבכתב (לא הצגת שום דרך להתייחס לאלוהים כקשור לתורה הזו עדיין). זה שמישהו או הרבה אנשים אומרים שהם יודעים איך לנהוג והם אכן נוהגים כך הרבה זמן – לא נראה לי מחייב, שהם אכן הולכים בדרך הנכונה (יש למשל הרבה גישות בפילוסופיות של המוסר שיכולות להביא לכללים שונים ויש להן הרבה חסידים).
אני אישית לא מבין איך מחזה כזה מחייב לוגית שראוי לי להצטרך לכללים האלה, אם אני לא חושב שהם מוסריים מתוך שיקול דעת שלי (וכמובן שאני פועל מתוך הקשר של איך שחונכתי והתרבות בה אני חי, ולא שוקל שיקולים משום מקום)