הלימוד בגמרא דווקא
יש עדויות נאמנות (סרטונים, או מפי הרב נחום יברוב שהיה פוסק חשוב ונאמן) שהרב אלישיב היה לומד ״רק״ גמרא.
כלומר הוא היה חוזר הרבה על הגמרא שלפניו, הוא היה יודע את השקלא וטריא על בוריו, ולא ראינו אותו הרבה פותח ספרי אחרונים. ולמרות זאת הוא היה מכיר אותם ודן בהם כאחד שלמד אותם הרבה. שמעתי פשר הדבר מרב ישראל לנדא (ראש ישיבת היכל יצחק, מחבר פיתוחי חותם, מקורב לסגנון שרייבר כזה), הוא אמר שכשאתה באמת מכיר את הגמרא, אז לימוד האחרונים הוא הרבה יותר קל ומובן ומהיר. לדוגמא, פותחים שו״ת רעק״א, הוא מביא גמרא אחת, בסדר, אופ גמרא שנייה, כבר קשה להחזיק, אז הוא מביא תוספות ועוד גמרא ואיבדת אותו לחלוטין. דבר שלא יקרה אם אתה יודע גפ״ת על בוריים.
האם אתה מסכים עם זה ? כלומר האם באמת יש ליש דגש חשוב על לימוד גפ״ת ביסודיות ולדעת אותם כמעט בעל פה (לפחות בסוגיא שאנו לומדים כעת) ואז ללמוד את האחרונים ומהלכם ותובנותיהם וכו.
לא מבין את השאלה. ברור שאם אתה מכיר את הגמרות תקרא ביתר קלות את האחרונים שעוסקים בהן. כך גם ככל שאתה מיומן בעיון תוכל להגיע בעצמך לתובנות שלהם. אבל איני חושב שיש ערך גדול לדעת אותם בעל פה. המאמץ לא שווה את התועלת המועטה שזה ייתן לך. אבל כמובן שזהו עניין אישי.
אז איזה סוג לימוד, לדעתך, כן יתן את התועלת המרובה ביותר – מהפן של הפסיקה ההלכתית?
טור ושולחן ערוך? רמב"ם בעיון? גמרא וראשונים?
לימוד עיון עם ראשונים ואחרונים וכלה בפוסקים. אגב, השאלה המקורית לא עסקה בתועלת לפסיקת הלכה אלא בלימוד כשלעצמו. אבל לדעתי אין הבדל ממשי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer