הלכה למשה מסיני

1) למיטב הבנתי התשובה השנייה היא הנכונה. ההלכה אכן נגד המקרא, וכשיש סתירה פירוש הדבר הוא שיש אמת בשניהם. למשל, עין תחת עין ממון (זו כנראה לא הלמ"מ, אף שזכורני שבהקדמות הרמב"ם אומר שכן, אבל זה מובא כאן רק בשביל הדוגמה), פשט התורה הוא הוצאת עין ממש, והדרש הוא תשלום ממון. לפי טענתי שני הרבדים אמת, כלומר בעצם הדין הוא הוצאת עינו של המזיק ממש, ויש עוד קומה והיא החלפת העין בממון. ומכאן יוצאת דעה אחת בחז"ל שהממון שמשולם הוא דמי עינו של המזיק ולא של הניזק. 
2) איני בטוח למה התכוין הגר"א עצמו, אבל לדעתי האמת היא שבד"כ ההלכה אכן ניתנה למשה מסיני (אם כי לפעמים משתמשים בביטוי הלמ"מ כדי לבטא את תוקף הדין ולא כטענה היסטורית. וכבר עמדו על כך הראשונים). אמנם ההלכה המקורית לא בהכרח ניתנה בצורה המוכרת לנו כיום. זה עובר עיבוד ושכלול עם הדורות, והכל הוא פרשנות ועיצוב של ההלכה שניתנה במקור. וכך ניתן ליישב את התפיסה המסורתית שכל מידות הדרש הן הלמ"מ, עם טענות המחקר שזהו פיתוח מאוחר. מה שניתן בסיני הוא ההבנות העקרוניות (צורות הדרש), אבל לאורך הדורות זה עבר המשגה ועיצוב והוכנס לדפוס קבוע ופורמלי יותר. תחשוב על האורגנון של אריסטו שהמשיג ופירמל את הלוגיקה. ברור שגם לפניו השתמשו בטיעונים לוגיים, אבל הניסוח והעיצוב של הלוגיקה נעשה על ידי אריסטו. ובכל זאת זה אותו דבר עצמו, אלא שעבר המשגה וגיבוש. עסקתי בזה בהרחבה בספרי השני בסדרת לוגיקה תלמודית (על כלל ופרט וכלל).
3) הביטוי "הלכה עוקרת מקרא", מקורו בתלמוד. ראה סוטה טז ע"א (עוקבת ועוקרת).
4) כוונתו שהמקרא מתפרש בשתי הצורות (הפשטית והמדרשית) גם יחד. ראה דוגמה יפה בהקדמת רבי מנשה מאיליא (תלמיד הגר"א) לספרו בינת מקרא, בשם הגר"א: "וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה, על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה לבקש דרך הפשוט, וידוע הגמרא במסכת שבת ס"ג ע"א "אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו", וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק ע"פ עומק פשוטו, והדרשה תידרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אליהו מווילנא זללה"ה שהרבה להסביר טעות הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב, והביא לדוגמא מה שדרשו בגמרא על הפסוק: "דאגה בלב איש ישחנה: חד אמר יסחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים", והנה אמרו על ימין שהוא שמאל שהשין של ישחנה היא שין ימנית, רק הפירוש הפשוט הוא: ישחנה, שהדאגה תשוח את הלב מלשון השתחויה, וסיפא דקרא מוכיח. ודבר טוב ישמחה, שקאי ג"כ על הלב, שישמח את הלב, אלא שהוקשה לרז"ל שהיה לו לכתוב תשחנה, שדאגה לשון נקבה כשמה, ואף שידוע לשון הראב"ע: "כל שאין בו רוח חיים, זכרהו ונקבהו", עכ"ז הם דרשו על כל קוץ טעם לשבח". שים לב טוב לטענותיו שם (שבכוונה לשון המקרא לא מתאימה לגמרי לא לפשט ולא לדרש, כדי שניאלץ לקרוא אותה בשתי הצורות גם יחד).
5) בגלל שהדברים עברו עיבוד לשפה מודרנית (ראה דבריי למעלה סעיף 2). כמו שהרמב"ם לא היה מבין את פירושי ר' חיים מבריסק לדבריו שלו עצמו. הניסוח וצורת הניתוח הם מודרניים, על אף שמדובר בפרשנות ועיצוב של דברי הרמב"ם עצמו. ורבים שלא מבינים זאת מגחכים על ר' חיים שכביכול פירש את הרמב"ם נגד כוונת הרמב"ם עצמו. זה חוסר הבנה יסודי.
6) כי הוא הבין שזה עיבוד מודרני של דבריו שלו. ראה דבריי בסעיף 2.