המקבילה של לוגיקה אריסטוטלית למונחים קבליים של זיווג ועיבור

תודה רבה ! קשה לי להבין מדוע הוא טעה לחשוב אחרת, אולי כי זו היתה האופנה להתחיל בכללי ולעבור לפרטי? או שמא היתה איזו טעות מובנית בלוגיקה עד שלאט לאט עמדו עליה ושיפצו אותה. אינני יודע , אבל זה כבר פחות מעניין אותי. (אגב רמח"ל כתב את ספר ההגיוןועסק בו רבות. גם בקל"ח זה בולט מאד, שהרבה מהפיתולים הארוכים שם מבוססים על נסיונות לבסס טיעוני לוגיים. בזמנו היה לי הפיתוי לבחון את הקבלה של הרמח"ל על בסיס ההגיון הלוגי שלו בספר ההגיון. חלפו להם כבר הימים הללו – ולענ"ד אף אחד עדיין לא עשה זאת, ובמובן זה הבנתם את הרמח"ל שטחית למדיי לפחות לאור רצונו המודגש לבסס את הכל תורת ההיגיון. ראה למשל את המשפט הנפלא שיכול להיות מוטו באתר שלך :"ספר דעת תבונות – קלו – קנד: "וכל אלה ענינים פשוטים ליודעים דרכי החכמות המופתיות…אמרה הנשמה – אין ספק אצלי שאי אפשר להשיג אפילו אותו המעט מזער שהאדם יכול להשיג בחכמת מעשיו ית' אלא בדרכי הלימוד והחכמה. ומי שירצה ליכנס בחקירות אלה זולת ההכנות והלימודים המצטרכים לו – אינו אלא זדון, ולא יוכל להצליח". אעיר בשולי הדברים שהרב סקטון מישיבת התפוצות, שההדיר את ספר ההגיון של רמחל כמו גם את ספר המליצה ודרך חכמה (הגיון בתלמוד) מלמד כבר שנים גמרא על בסיס הניתוח האנליטי של רמח"ל את האופן בו יש לגשת לסוגיא. לא שמעתי באזניי את הסגנון ואינני יכול להעיד איפה, אבל הנסיון מעניין.

התמונה הנפוצה ביותר של סילוגיזם היא מהכלל אל הפרט (כל X הוא Y. וגם a הוא X, מסקנה: a הוא Y). לכן רגילים להתייחס לדדוקציה כהיסק מהכלל אל הפרט. כך מקובל גם כיום.
מניסיוני בדיקות לוגיות של טיעוני יומיום לא נותנות כמעט שום דבר. אתה רק מסתבך עם הצרנות. רק כשיש משהו טריקי הצרנה יכולה לעזור.

תודה ! ולמה דדוקציה מן הכלל אל הפרט יותר שכיחה? כי היא קלה להבנה יותר, קליטה יותר?( וגם
רמחל מדבר על פרט לא במובן של חלק מ' אלא במובן של פירוט של הכלל להיותו יותר מסך חלקיו).
כמו כן מה המשמעות של עיבור ? האם יש שלב שבו יש איזה תהליך פירוק של ההנחה הראשונה בהצלבתה עם ההנחה השניה – שרק אחר כך הוא גוזר את המסקנא (לידה) או שזה קורה מיד? נראה מרמחל המצוטט לעיל בכללים ראשונים שכן ישנו תהליך מסוים עד שזה קורה (תהליך במובן הלוגי). אעיר שהזיווג של ההנחה הראשונה עם השניה הינו כמדומני במציאות המכנה המשותף שמצמיד אותם – וזו האבר שמשותף בשניהם (y) מב חינת הרמחל ההצמדה הזו היא היא המכונה בקבלה "זיווג" ראה לשונו: "כי בצאת אור אחד, שהוא מידה אחת, מכח שני אורות הקודמים לו, שהם ההנחות הקודמות למידה ההיא, הנה יתחייב שבתחילה תינתן פעולה *בקיבוץ* (ג.ש. זיווג) אל שתי ההנחות, שיפעלו שתיהן ביחד להוציא תולדתם. וכשנרד לפרטיות הענין, נראה שהענינים וההארות שזכרנו, היוצאים בהדרגה בדרך סיבה ומסובב, נבחין בהם סיבה חומריית וסיבה צוריית, או נאמר סיבה כללית וסיבה פרטית. והיינו כי לכל מידה או אור יקדמו שני אורות שיולידוהו, האחד יתן כללו וחומרו, השני – פרטיו בצורתו (זיווג), ויצא הענין מן הסיבה הכללית אל הפרטית (עיבור). ואחר תצא התולדה מהתחברות שנעשה בין שניהם (לידה). וזהו הזיווג שהוא בהתחבר שתי הסיבות שזכרנו. ויציאת הענין מן הכללית אל הפרטית, ועודו בסיבה הפרטית, טרם יציאתו לפועל – יקרא עיבור, ויציאתו לפועל – לידה….

בכל מקרה נראה שרמחל רצה שנביט במבט לוגי על המציאות כולה, לא על טענות יומיומיות, כדי להבין את שלשת הסיבות הקבליות שעומדות מאחורי כל תופעה וזאת בכדי ליצור אחדות במערכת (זה דורש אריכות ולא אפרט כעת) הרעיון הזה בא לביטוי למשל בחיבורי סוד ה' ליראיו. הנה קטע כזה למשל בסוף הדיון שלו בדעת תבונת על היקשים ויחסים סיבתיים:

(…ולא עוד, אלא שבהיות שכל דבר שמשתלם הנה שלמותו דבר נוסף על מציאותו, כי יש באפשרותו לימצא זולת השלמות ההיא. אמנם יגיעו אל סיבת הדבר ההוא שני דברים, דהיינו המצאו והשלמתו, כי הסיבה המהווית היא הסיבה המשלמת ומתמדת הקיום, שאין השתלם המסובב אלא שלמות הולדת הסיבה, שכשתוליד כל מה שבחוקה להוליד, ימצא הנולד ההוא שלם בכל שלמותו. וכל זה פשוט למי שדרך דרכי החכמה):
ואמנם כבר שמעת למעלה, היות כל עניני הנמצאות מתקשרים זה בזה, עד שכולם נמשכים זה אחר זה, ונולדים זה מזה. וכולם ביחד קשר אחד, ומציאות כלל אחד, שאינו נשלם אלא בכל הפרטים האלה, ובזה תלוי יופיו ושכלולו של העולם, וכמו שביארנו דבר זה למעלה. והרי זה לנו מקום רחב ידים הרבה מאד להתבונן ולהעמיק בחכמת הבורא ית"ש בבריאתו. כי כל ענין אשר נמצא בהנהגתו ית' – נדע שיש לו בהנהגה עצמה ענין קודם יחייבהו, ויקרא לו סיבה ומוליד, והסיבה הזאת היא שתוליד, והיא שתשלים הענין המתחייב ונולד ממנה. וזה הוא כלל הכונניות שזכרנו למעלה, שמתגלגלים בעולם משמי השמים ועד תחתיות הארץ, בהיות כל הנמצאות העליונות והתחתונות, הגבוהות והשפלות, מתקשרות זו בזו, ונולדות ומתחייבות זו מזו… וגם בזאת יבחן מציאותו בבלתי שלמות ובשלמות. וכל אלה ענינים פשוטים ליודעים דרכי החכמות המופתיות:

אני חושב שזה מפני שהדדוקציה מהכלל לפרט מדגימה היטב את ההכרחיות של הטיעון הלוגי. אם הטענה נכונה על הכלל היא ודאי נכונה לפרט שכלול בו.
דברי רמח"ל הם הצהרה אידאולוגית. כשאראה דוגמאות לניתוח לוגי מועיל למשהו במציאות אוכל להתייחס פרטנית. אני בספק אם יש כאלה. רבים שלומדים לוגיקה (כולל עבדך הנאמן) מאד מתלהבים בהתחלה וחושבים שהיא חזות הכל ואפשר להעמיד עליה הכל. אולי גם הרמח"ל כתב מתוך ההתלהבות הזאת.