הרהור בנוגע לתקשורת בינאישית

שלום הרב
היה לי דיון עם אחד המרצים בקורס לתקשורת בינאישית לגבי אחת הטענות, ואשמח לשמוע את דעתך. הוא העלה תיאוריה שנבנית על אקסיומה האומרת שתקשורת היא דבר בלתי נמנע. בהתחלה היה נשמע לי מאוד הגיוני ומוסכם, שכן אנחנו לא יכולים שלא לתקשר (מילולית או בלתי מילולית), ולא לחשוב עם עצמנו. אך מיד לאחר השיעור יצא לי לחשוב על כך טיפה ולהסיק אחרת.
זהו הדיון:
אני: אמרנו שאחת האקסיומות של התקשורת היא שהיא בלתי נמנעת, אך אני כן יכול לדמיין מצבים שבו היא לא קורית (למשל שינה). אבל זה די ברור וקל (או שאולי לא וניתן להתווכח על זה). אני שואל על מצב ביניים, שבו המוח עדיין מודע, אך בספק אם מתקשר. למשל מדיטציה. האם בן אדם מיומן מאוד שעושה מדיטציה כל החיים שלו המסוגל להגיע למצב שבו הוא משתיק לגמרי את מחשבותיו, האם גם אז הוא מתקשר? להבדיל ממצב
שינה שבו די ברור שהמוח לא נמצא בהכרה כלל.

מרצה:
בשינה חולמים, גם אם לא זוכרים…, סוג של תקשורת. להגיע למצב בו אין מחשבות מודעות ולא מודעות במדיטציה… כמה כאלה יש, אם בכלל… מעבר למיתוסים. אפשר להרגיע למינימום ואולי לזמן קצר להיות ללא תחושות, מחשבות וכו… זה דיי בטל בשישים… אדם קיים הוא אדם חושב, בין אם רוצה או לא ואם הוא חושב, אז אפשר להתייחס לזה כסוג של תקשורת. לא סתם אומרים: אוכל סרטים…
 
אני:
מכאן אתה מוביל אותי למסקנה שהאקסיומה היא לא באמת אקסיומה. אקסיומה בהגדרה היא משפט שלא ניתן לערער עליו (שתי קווים מקבילים לא נפגשים לעולם, בני אדם לא יכולים לעבור דרך קירות וכדומה).אם אתה מסכים איתי שיש מצבים (גם אם קיצוניים וגם אם לרגעים) שבן אדם מסוגל להגיע למצב שבו הוא לא מתקשר, אז אלו דוגמאות טובות לכך שהתקשורת כן נמנעת לפעמים. לכן לכל היותר זוהי הנחת עבודה שעליה התיאוריה נבנתה, אך בספק אם אקסיומה. כשאני חושב על זה ניתן לומר אולי להניח שהמעבר בין תקשורת לחוסר בתקשורת הוא כמעט בלתי ניתן לשליטה, זה נראה לי יותר מדויק.
 
מה אתה חושב על הטענות, ועל השאלה המרכזית האם תקשורת זה דבר בלתי נמנע או לא? אגב, חשוב להבחין בין הנפש לנוירולוגיה. בשיחה עם חבר מיד אחר כך הוא טען שאנו אכן לא יכולים שלא לתקשר, שכן התאים בגוף מתקשרים ללא הפסק, גם במצב עמוק של מדיטציה. אני מנסה לעשות הפרדה בין הנפש לנוירולוגיה 
 
תודה רבה