השורש השלישי בספר המצוות

ערב טוב
ציטוט מעמ' 319

מסקנה
ראינו שנתינת מצוות התורה על ידי משה בדרגת נבואה שונה, הכרחית לצורך
הגדרתן כתורה. ציוויים שניתנו למשה במדבר לשעתן ואינם נכנסים לקטגוריה
הכללית של תרי"ג המצוות, לא היה צורך שהקב"ה יתן אותם למשה דווקא, ועל
כן אף שמשה היה המצַווֶה יכול היה לעמוד בהם במעמד של נביא ככל הנביאים. 41
ברורה אם כן טענת הרמב"ם, שלגבי מצוה זמנית אין משמעות לאמירה כי ניתנה
בסיני, כשם שלא נאמר שאליהו קיבל בסיני את הציווי למשוח את אלישע, אף
שהדבר נאמר לו בהר חורב, משום שמשמעות האמירה שמצוות 'ניתנו בסיני' היא
מהותית ולא גיאוגרפית

לא מדובר על דרגת הנבואה של משה. זה יכול היה להינתן על ידי נביא פחות ממנו, אבל זה ניתן על ידו.
לשאלתך, אכן נכון. זו הוראת שעה של נביא.

הבה"ג מנה את נר חנוכה כחלק מהתרי"ג. הרמב"ם בשרש הראשון בפתיחת ספר המצוות השיג עליו שמצוות נר חנוכה היא מדרבנן ואין למנות מצוות דרבנן בכלל תרי"ג כי הן לא נאמרו בסיני. גם לא ניתן לומר שמצוות נר חנוכה היא מהתורה כי לא יעלה על הדעת שמשה הצטווה בסיני שכעבור אלף שנה תהיה מלחמה עם היוונים ונתחייב להדליק נר חנוכה.

כלומר, לא ייתכן שנצטווה על מצווה תלוית מאורע היסטורי כאשר המאורע ההיסטורי עוד לא קרה.
בשורש השלישי קבע הרמב"ם שאין למנות מצוות זמניות כחלק מהתרי"ג. הרמב"ם מנמק שתריג מצוות ניתנו מסיני ואלו המצוות שאינן קבועות לא ניתנו דווקא בסיני. לדוגמה, המצווה שבת חורשת נחלה תנשא לבן השבט ניתנה בסוף ארבעים שנה.

בפרשת כי תצא התורה מנמקת את האיסור של לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה': (ה) עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ:

הרמב"ם מנה אותה בלא תעשה נג. האם מצווה זו ניתנה מסיני? לםי הכלל הראשון לא ייתכן שהיא ניתנה מסיני שהרי המאורע של בלעם היה בסוף ארבעים שנה, ואי אפשר לתלות מצווה באירוע שעוד לא היה. מאידך, אם היא לא ניתנה מסיני היא לא יכולה להמנות כחלק מהתרי"ג?

אקדים שיש מצוות שניתנו לנו לפני סיני, והרמב"ם מתייחס אליהן כאילו ניתנו מסיני. כך לגבי גיד הנשה (ידועים דבריו בפיהמ"ש סופ"ז מחולין). כך גם מה שניתן אחריו, כל עוד הוא כתוב בתורה. מבחינת הרמב"ם מה שכתוב בתורה נחשב כניתן מסיני.
שאלתך לא שונה מהותית מהשאלה כיצד כל התורה ניתנה מסיני אם מתוארים בה אירועים שהתרחשו אחרי מעמד הר סיני. ועוד שכידוע נחלקו ר"ע ורי"ש האם התורה ניתנה מגילות מגילות, באוהל מועד או בהר סיני (כללותיה או פרטותיה). וגם שם אין סתירה לכך שהכל נאמר בסיני, כי מה שמופיע בתורה ונכתב על ידי משה נחשב כאילו ניתן בסיני.
הגר"א אמר שכל התורה ניתנה מסיני מדומעת, ואחרי שאירוע כלשהו התרחש סודרו האותיות על ידי משה רבנו ונוצר הטקסט המוכר לנו כיום. מה שמייחד את שמונת הפסוקים האחרונים הוא שהמסדר של האותיות לא היה משה אלא יהושע (משה כותב בדמ"ע – בדימוע). זה תיאור שכאילו מכניס את הדברים למסגרת היסטורית, אבל אני לא בטוח שצריך להגיע לזה. כאמור, גם אם התורה ניתנה למשה מגילות מגילות, כל מה שמופיע בתורה הרי הוא כמה שניתן בסיני.
כמובן שלגבי חנוכה ופורים לא היה מי שיסדר, ולכן המוצא הזה לא קיים.
לעצם קושיית הרמב"ם, היא כמובן חלשה למדיי. לא צריך שהתורה תאמר לנו שיהיו יוונים ושננצח, אלא רק תקבע את העיקרון שאחרי ניצחון יש חובה לזכור ולחגוג אותו וחכמים קובעים את הדפוס. כעין מה שמביאים מהמאירי לגבי יום העצמאות. ואולי האופציה הזאת הייתה קשה לו, שכן לפי זה אין למנות את חנוכה ופורים בנפרד אלא כמצווה כוללת אחת.