השתנות ההלכה

אקדים שזוהי המתודה הנהוגה כבר אצל חז"ל שדרשו כמה פעמים פרשיות בתנ"ך בצורה אנכרוניסטית. גם אצלם אני תוהה זה מכבר האם הם עושים זאת כמדרש או שהם באמת הניחו שהדברים אכן התנהלו על פי הדין המוכר להם.
 
לגבי הרמב"ם, המצב מורכב יותר. ברפ"ב מהל' ממרים הוא מדבר על האפשרות שבי"ד ישנה הלכות דאורייתא שקבע בי"ד מוקדם, ובוודאי יפרש מחדש את התורה, בהלכות דאורייתא וגם בדרבנן (אלא שאז צריך להיות גדול בחכמה ומניין). גם לגבי הלכות שנלמדות מדרשות שיטת הרמב"ם בכמה מקומות היא שרוב מוחלט של הדרשות (למעט כמו שלוש או ארבע, כלשונו בתשובה הידועה לר' פנחס הדיין על תחילת הל' אישות) מחודשות לאורך הדורות וכמובן לא ניתנו מסיני, אם כן, הוא מודע היטב להשתנות של ההלכה.
מאידך, תחושתי היא שהתמונה של הרמב"ם גם היא אנכרוניסטית כמו חז"ל, כלומר הוא רואה את התושבע"פ כמסורת מסיני, אלא שהוא מוכן לקבל עקרונית אפשרות של שינוי לגיטימי בתוכה. הוא לא טוען שכך אכן היה לגבי רוב ככל ההלכות (לפחות לגבי הלכות שלא נלמדות מדרשות, משמע שהוא מניח שרובן ככולן קדומות).
 
לגבי הכלל אין אדם משים עצמו רשע (=אאמע"ר) שבו מדובר אצלנו, לא לגמרי ברור האם הוא ממש דרשה. בסנהדרין ט ע"ב ובמקבילות הוא מובא עם הנימוק: אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (המחלוקת שם היא רק אם עושים פלגינן דיבורא על החלק האחר של העדות). לכאורה יש כאן פסול של קרוב, ופסול קרוב הוא סוג של דרשה: לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים. אבל בראשונים שם לא ברור האם באמת מדובר בפסול קרוב כפשוטו. מעבר ללשון שמשמע ממנה שיש כאן נימוק ייחודי נוסף, הרי קרוב פסול להעיד גם לזכות ולא רק לחובה. ועוד שבממונות הודאת בע"ד כמאה עדים – ונחלקו הקצוה"ח והרשב"א אי הוי ראיה או עדות ממש. ואכן, לפחות הראב"ד שמובא בכמה ראשונים (ראה למשל רא"ש מכות ז ע"א ור"ן בסנהדרין שם ועוד) כתב שאדם שמעיד על עצמו הוא בע"ד ולא קרוב, וחילק שעדות של בע"ד אינה עדות כלל ואילו עדות על קרוב היא עדות פסולה (יסוד המחלוקת הוא בהבנת מסקנת הגמרא במכות ו ע"א "הרוג יציל"). לכאורה לשיטתו מדובר בכלל שיסודו בסברא שבע"ד אינו יכול להעיד ואף אינו עד כלל, ולא לומדים זאת מהדרשה שפוסלת קרובים (שאם לא כן לא היה מקום לחלק בין קרוב לבע"ד). ואולי זוהי הלמ"מ, ואז היא בוודאי קדומה לשיטתו (הוא סובר שהלמ"מ כולן נמסרו מסיני ולא נפלה בהן מחלוקת. ראה דיון מפורט בזה בשו"ת חוו"י סי' קצב).
אסיים רק שברמב"ם יש שתי התייחסויות לכלל הזה. במקום אחד הוא מדבר על החשש שמא הוא מן המשתגעין ולכן אינו נאמן להרשיע את עצמו (זה מה שמצטטים משפטנים בשם הרמב"ם, כשהם מסתייעים בו לפסול הודאות שהתקבלו במשטרה. החל מפס"ד מירנדה הידוע בארה"ב), וזה לכאורה נגד פשט הגמרא שרואה בו קרוב שפסול בפסול הגוף (וכפי שהרמב"ם והשו"ע עצמו כותבים זה לא בגלל חששות שלא דיבר אמת). לפי זה מדובר כאן בחשש שקר ולא בפסול הגוף כמו קרוב (שפסול אף לחובה). אבל במקום אחר גם הרמב"ם מביא את ההלכה הזאת כפשוטה.
 
לסיכום, לא ברור לי האם הרמב"ם דורש כאן את המקראות או שהוא באמת חושב מסיבה כלשהי שמדובר בהלכה קדומה. אם זוהי דרשה אז לשיטתו יש מעט מאד כאלה ואולי זו אחת מהן. אבל אם מדובר בהלכה ייחודית מסברא או ממקור אחר אז גם לשיטת הרמב"ם רובן ככולן קדומות (אם כי יש רשות לבי"ד בכל דור לשנות ולהוסיף). ובוודאי אם זוהי הלמ"מ.
——————————————————————————————
שואל:
בהמשך לשאלה זו, מצאתי דוגמא לשינוי בהלכה בפרשת השבוע (אמור) ובהפטרה ביחזקאל:
 
ויקרא פרק כא פסוק ב 
כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: 
רש"י: כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו:
 
יחזקאל פרק מד פסוק כה 
וְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר־לֹא־הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ: 
 
נראה שיחזקאל הבין את המילה שארו כהכללה לששת הקרובים (לא כולל בן זוג), דהיינו, אחרת מחז"ל. מוזר לי שאף אחד ממפרשי הנ"ך לא עמדו על הנקודה הזאת, וגם חז"ל לא התייחסו לזה.
——————————————————————————————
הרב:
זה לא שינוי בהלכה. שארו זו אישתו זו דרשה. הפשט הוא ששארו הוא מילה נרדפת לקרובו, ורשימת השישה היא רק הפירוט של השארים. אולי רש"י נזקק לדרשה בגלל הכפילות (למה כתבו שארו? שיימנו ישר את ששת הקרובים). יחזקאל מתאים לפשט, אבל לדרש יש מעמד עצמאי.
——————————————————————————————
שואל:
לענ"ד הרמב"ם יכול לקבל שבזמן עכן וכו' ההלכה הייתה שונה. אבל כיוון שהסיפור של עכן נכתב בתנ"ך והוא מהווה תקדים לדורות בשל כך, צריך הרמב"ם להסביר למה מעשה זה, גם אם נפסק לדורות, אינו סותר את ההלכה שבידינו. ממעשה עכן לומדים (לדורות) שניתן להרוג מישהו ע"פ הודאתו, אך רק כהוראת שעה בלבד.
אליהו
——————————————————————————————
הרב:
אפשרי, אם כי קצת קשה לקבל זאת. אם ההלכה היתה שונה אז למה באמת זה נעשה כך? זה שהמעשה נכתב אומר שכנראה כך באמת היה (אלא אם אתה מניח שהכתיבה לא נאמנה למציאות ההיסטורית)
——————————————————————————————
שואל:
נראה לי שמה שאליהו התכוון להגיד פה זה שהמדיניות של חזל והרמבם לעשות אוקימתות (כמו הוראת שעה) למעשים שונים בתנך כדי שיתאימו להלכה, מטרתה למנוע מפשוטי העם לעשות היקשים הלכתיים שגויים ישירות מהתנך בניגוד להלכה התלמודית. כלומר הרמבם וחזל חששו שאנשים יבואו להגיד שמותר להוציא להורג על סמך הודאת עצמו ויביאוהראיה לכך ממקרה עכן, קמשמע לן שאסור. אבל הרמבם וחז"ל לא באמת חשבו שזו הייתה המציאות ההיסטורית והם הבינו שההלכה פעם הייתה שונה. ייתכן שהחשש הזה נבע מהתפיסה הרווחת בעם של ירידת הדורות, שממנה נגזר שכל ההלכה התלמודית הייתה ידועה לאנשי התנך בגלל שהם היו קדושים וחכמים יותר מהתנאים והאמוראים (ואם כל ההלכה ידועה להם, מה שהם עושים זה בגדר מעשה רב שוודאי מותר). גם לגבי מקרים כמו חטא דוד שסינגרו עליו, ייתכן שהם נעשו כדי לשמר את התפיסה של ירידת הדורות בעם, שמטרתה למנוע מצב שאנשים בעתיד יחשבו שהם יותר חכמים מחז"ל ואולי יבואו לשנות את התורה לפי קוצר דעתם.
אורן
——————————————————————————————
הרב:
ברור שזו כוונתו, וזה אפשרי. אלא שקצת לא סביר בעיניי שהרמב"ם מסכים שההלכה פעם בעניין זה היתה שונה. שאם כך, למה ומתי היא השתנתה? גם אם אפשר לשנות, צריכים נימוק ובסיס לזה. אין לנו עדות על שינוי כזה.
דבריך על החשש שמא יבואו לשנות הם משונים, שהרי אתה מניח שבאמת נעשים שינויים, אז מה החשש? החשש שמא יעשו זאת פשוטי העם ולא המוסדות ההלכתיים המוסמכים? זה נראה לי לא סביר. אז תלמד אותם את "לא תסור" בלי אגדות עם (לא ממש משכנעות על דוד שלא חטא) על גדלותם של הדורות הקודמים.
——————————————————————————————
שואל:
לגבי למה ומתי ההלכה השתנתה, אני מעלה אפשרות שבתקופת התנאים נלמדו הלכות רבות חדשות בדרך ההיקש והסברא, שלפני כן לא היו ידועות (למשל החידוש שאין אדם משים עצמו רשע). לפני החידוש הזה, לא הייתה התייחסות הלכתית להשאלה אם אדם משים עצמו או לא משים עצמו רשע.
לגבי השינויים, אמנם נעשים שינויים, אבל בדר"כ נותנים כבוד לדורות המוקדמים ומשתדלים כמה שאפשר שלא לחלוק עליהם. אם כבר נעשים שינויים, אז זה במקומות מועטים וכשיש צורך, ובדר"כ רוב ה"שינויים" הם למעשה חידושים (היקש וסברא) במקומות שלא הייתה התייחסות הלכתית בעניין לפני כן (כמו החידוש של אין אדם משים עצמו רשע).
לגבי ללמד אותם לא תסור, הרי אפשר לחלוק על עצם הפרשנות של "לא תסור" בעצמו, ואז כל הבניין נופל. בשביל זה אולי צריך אסטרטגייה משולבת, מצד אחד יש את לימוד "לא תסור" ומצד שני יש את תפיסת ירידת הדורות, ביחד שני הדברים האלו נותנים מענה משולב טוב שימנע שינויים חסרי אחריות.
כל זה כמובן בגדר ספקולציה, אם יש לך הסבר יותר טוב אני אשמח לשמוע.
אורן
——————————————————————————————
הרב:
אולי. אני לא רואה במה זה עדיף או סביר יותר מהפשט הפשוט ברמב"ם שחשב שאכן כך היה.
——————————————————————————————
שואל:
נתקלתי בפרשנות של רד"ק לפסוק במלכים ב פרק ג פסוק יט
וְהִכִּיתֶ֞ם כָּל־עִ֤יר מִבְצָר֙ וְכָל־עִ֣יר מִבְח֔וֹר וְכָל־עֵ֥ץ טוֹב֙ תַּפִּ֔ילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַ֖יִם תִּסְתֹּ֑מוּ וְכָל֙ הַחֶלְקָ֣ה הַטּוֹבָ֔ה תַּכְאִ֖בוּ בָּאֲבָנִֽים: 
רד"ק: וכל עץ טוב תפילו – כי הכתוב לא אמר לא תשחית את עצה אלא כשיצורו על עיר כמ"ש הטעם כי ממנו תאכל ואף על פי שרז"ל קבלו כי בכל מקום ובכל זמן אסור להשחית עץ מאכל פשט הכתוב הוא שלא אמר אלא בעת המצור ואפשר שהיתה מצוה לשעה כאליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ בשעת איסור הבמות, ובדרש כשאמר להם הנביא וכל עץ טוב תפילו אמרו לו הרי הוא אומר לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על שאר האומות נאמרה זה אבל אומה זו נקלה ונבזה לפני ה' שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות שלהם: 

משתמע מהאפשרות הראשונה שרד"ק מעלה שההלכה בזמן אלישע הייתה לפי הפשט, ורק בזמן חז"ל ההלכה השתנתה והתרחבה כך שכל עץ מאכל אסור בהשחתה (ולא רק בזמן מצור).
——————————————————————————————
הרב:
אכן. למרות שהמונח "קבלו" משתמע שזו מסורת קדומה. אבל אולי זו שגרת לשון.