זמן חיבור התורה.

מאד קשה עם התשובה שיכולה להיות עריכה מאוחרת (תוספות מסיביות). אם באמת היתה עריכה מאוחרת בתקופות כמו חזקיהו או אנשי כנסת הגדולה, וזה בא בנבואה, זה לגיטימי לגמרי, אבל אז זה אומר שהתורה לא ממש אמיתית כי היא מנסה לצייר כאילו הכל התקבל ונחתם בתקופת המדבר. למה לא להצהיר על עריכה מאוחרת כאשר היא נעשית?

מי דיבר על מסיבי? מדובר על פסוקים בודדים ("עד עצם היום הזה" וכדומה).
מעבר לזה, הפסוקים הללו מכריזים על עצמם, ולכן איני רואה צורך שהעורך יציין שיש תוספות. התורה לא מנסה לצייר מאומה. היא כותבת מה שיש לה לכתוב וזהו.

זה קשה מאוד לקבל את זה.

כיון שמשה כותב ושם בארון וזה הספר המדובר!!!

ואת זה עם ישראל מעתיק ומעביר את זה בדיוק לדורות הבאים ולומד ממנו הלכות .מדוע כשיבוא אדם עם עריכה שאינה מוכרת יקבלו ממנו?! הרי לכולם יש ספר אחר?! ומדוע שלא יכריחו אותו לציין שהוא הגיה?!

הרי משה גם כתב פעמיים שאסור להוסיף או לגרוע

ישנם הלכות כתיבת ספר תורה שמדקדקות בכל אות ואות וזה היה הגישה תמיד של היהודים .יהודים מתו ומסרו נפש שלא ישנו כלום.

מדוע הדור של המגיהה הסכים לשינוי הזה ?!
איפה הספר שהם החזיקו לפני?!

"מי דיבר על מסיבי" ???

אני מבין שאתה לא מצדד בביקורת המקרא, אבל אתה מוזמן גם ללמוד את דבריהם של לא מעט תלמידי חכמים לא קטנים בכלל (ישיבת מעלה הגלבוע) שסוברים שחלקים גדולים מהתורה נכתבו בתקופות מאוחרות בהרבה. הם לא סוברים כך רק מגלל המחקר של ביקורת המקרא, אלא כי זה יותר הגיוני (זו הדרך הכי טובה להסביר את ההבדלים בין דיני האמה למשל וכן דברים רבים נוספים).

שבי,
אני לא דיברתי על משהו מסיבי. מכיוון שהוא ציטט אותי ולא את רבני מעלה גלבוע (שכמה מהם ידידיי), עניתי לו שאף אחד לא דיבר כאן על הוספה מסיבית. זה הכל.

אלחנן,
כשהעריכה נעשית ברוח הקודש זה כמו הוספת ספרים לתנ"ך, והציבור מקבל. לא רואה בזה בעיה. ולגבי הדקדוק שלא להוסיף אות, מי אמר לך שזו הלכה קדומה? אפילו הכתב של התורה השתנה עם הזמן, אז לדבר על תוספת אות או מילה או מילים זה פשיטא. בפשטות זו הלכה אחרי שהסתיימה העריכה והנבואה, ומכאן והלאה לא נוגעים בטקסט.

ההלכה שלא להוסיף ולגרוע נלמדת מפסוק קדום לא?
זה פסוק שמדבר על משה שמצווה את עם ישראל.
אז לא הבנתי מה התכוונת:
העורך הוסיף אותו אח"כ כאילו זה משה?!

השאלה מתי נפסקה ההלכה הזאת ולא מתי נוצר הפסוק שממנו היא נדרשה. גם הפסוק הדוה בנידתה היה כנראה קדום, ובכל זאת ר"ע דרש אותו אחרת מהדורות הקודמים (שבת סד).
אגב, בהלכה כפשוטה אין איסור להוסיף פסוק לתורה. יש איסור להוסיף או לגרוע בהלכות. ותוספת או גריעה בטקסט המקראי פוסלת את הספר, אבל בפשטות זה לא איסור בל תוסיף.

אבל יוצאים לימודי הלכות מתוך הפסוקים עצמם. אם יהיה היתר להכניס או להוציא, כלומר לערוך, בפסוקי התורה אז יכולות להיגזר מזה הלכות דה-פקטו. ואז מה יהיה המקור התורני שלהם? איך הם יהיו דבר אלוהים? הרי זה כלום ושום דבר אלא יישום פרשני רגיל על מחשבות שאדם הגה בלבד.
זה שומט את הקרקע מתחת לכל דרכי ההיסק.

ראשית, ככל שאני זוכר מהפסוקים הנוספים הללו לא לומדים הלכות ("עד עצם היום הזה" וכדומה). שנית, אם הגעת למסקנה שהפסוק הוא תוספת אז אכן עקרונית יש מקום לחלוק על המסקנה ההלכתית. מה הבעיה בזה? ושלישית, התוספות הללו הן חלק מהטקסט, וההנחה היא שהעריכה הייתה בנבואה. לכן אין בעיה ללמוד מהם גם הלכות.