חכמים כסמכות פורמלית

כלומר שאין סמכות פורמלית במקרה של טעות, אלא רק בספק טעות?
לדוג', אם חכם שהגיע להוראה כיום מגיע למסקנה וודאית שהגמרא טעתה בחשבון הסוגיא, האם הוא צריך לעשות כלימודו ולא כהכרעת הגמ'?

או במשל שהרב הביא בבלוג- אם לאדם וודאי שהכנסת טועה, האם צריך לעשות נגד החוק)?

ראשית, זה תלוי באותן מחלוקות שהזכרתי.
אבל מעבר לזה, לגבי דין זקן ממרה, חכם כיום אינו בר הוראה כי אינו סמוך. לכן ספק אם חל עליו הדין של הגיע להוראה. מה שכתבתי הוא שבמי שהגיע להוראה יש מקום להבחין בין ספק לוודאי ביחס לסמכות מהותית.
אעיר כי זוהי שאלה תיאורטית בלבד. איני רואה כיצד ניתן להגיע למסקנה וודאית שהגמרא טעתה בחשבון הסוגיא (להבדיל מטעות שבעובדה).
הוא הדין לגבי הכנסת. אם ברור שהיא טעתה (איך ברור?), אז בהחלט יש מקום לסטות מהוראותיה. סביר לעשות זאת רק במקום שמדובר במחיר ערכי כבד מאד (סירוב מצפוני או דגל שחור מעל פקודה לא חוקית בעליל).

האם טעות בכת"י אתה מחשיב טעות שבעובדה?
כגון מקרה בו יש בסוגיא מקור תנאי בלשון קשה, שמצריך את הגמ' לאוקימתאות דחוקות/ קשות בסברא/ סותרות מקורות אחרים (ואפילו הראשונים יעירו על כך וישארו בצ"ע), ואנחנו נמצא כת"י מהימן של מקור התנאי הזה, שבזכות כמה מילים שבו כל הקושיות והאוקימתות של התלמוד לא שייכות כלל, והכל כפתור ופרח.

או דוג' פשוטה יותר, בלי טעות בכת"י: משנה שהבבלי מסביר אותה באוקימתא ודוחק, ובירושלמי היא פשוטה הרבה יותר ומיושבת.

לא יודע לומר לך קריטריון כללי. אולי אם הקושי מאד בולט וברור ואין לו תשובה טובה, והפתרון הגרסתי שלך מבוסס היטב בכת"י – אז כן. אני חושב שקשה לי לדמיין מקרה כזה. אם זה הנוסח שהגמרא עצמה אימצה אז זה הנוסח מבחינתנו. אולי במקרה בוטה במיוחד הייתי מרשה לעצמי לחרוג. יש לזכור שסמכות המשנה היא מכוח התלמוד, ולכן סביר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כלומר הנוסח שהתלמוד ראה מול עיניו הוא הנוסח שקיבל את התוקף של משנה.