טומאת כהן לאשתו

ערב טוב כבוד הרב. בשבת האחרונה היה לנו בישיבה דיון ואשמח שהרב יגיד את דעתו. בפרשה התורה מזכירה את מי שמותר לכהן להיטמא אליו וכותבת שמותר לו להיטמא לשארו הקרוב עליו אביו, אמו, בנו בתו, אחיו ואחותו. התורה לא מזכירה שלכהן מותר להיטמא לאשתו. ההלכה היא שכהן כן נטמא לאשתו שככה הגמרא ביבמות אומרת. היה לנו ויכוח האם הדרשה של חז"ל ש"שארו" זאת אשתו זה הפשט של דברי התורה או שזה לא הפשט. אם זה לא הפשט, אז איך ייתכן שחכמים הוסיפו את אשתו כנגד דבריה המפורשים של התורה?

היום בבוקר אחד מהחברים שלח לנו בקבוצה דבר תורה שכתב הרב שגיא מזוז בווצאפ שמתייחס לדיון שלנו. אברך מבוגר שלומד איתנו אמר לנו שזה כפירה. אני מצרף לרב את הווצאפ ואשמח שהרב יגיד אם זה נראה לו דברים נכונים.

"מהפכות (?) פרשניות של חז"ל בתורה- טומאת כהן לאשתו/ לפרשת אמור
להלברטל יש ספר נהדר שנקרא "מהפכות פרשניות בהתהוותן". בספר זה הוא מביא שורה של דוגמאות בהם לדעתו חז"ל השתמשו בדרשות על מנת להתאים את דברי התורה לערכים המתחדשים והמשתנים מזמן נתינת התורה לזמנם. הלברטל מסתפק האם חז"ל ידעו שכוונת התורה שונה ואף על פי כן הם דרשו כנגד כוונת התורה או שהם היו משוכנעים שלא ייתכן שהתורה אמרה משהו העומד בניגוד לערכים שבהם הם מאמינים וכיוון שכך יש לדחוק את פשטות הדברים בשביל להתאימם להיגיון. לדעתי להאשים את חז"ל שהם פירשו כנגד כוונת התורה זה הטלת דופי בלא הוכחה מספקת וישתקעו הדברים ואכמ"ל. 
הדוגמא הכי מוכרת זה בן סורר ומורה, שלפי פשטות התורה יש להוציא להורג ילד אשר זולל וסובא ואיננו שומע בקול הוריו. חז"ל, על פי הערכים שלהם לא יכלו להעלות על הדעת שהתורה תצווה להוציא ילד להורג ולכן דרשו דרשות שונות עד שעיקרו דין זה לחלוטין וקבעו "[בן סורר] לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר".
 
בפרשתנו יש דוגמא חזקה מאוד (שהלברטל לא מזכיר) למהפכה פרשנית שכזו. הפרשה שלנו פותחת באיסור של הכהנים להיטמא למת:
וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: (ב) כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: (ג) וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא: (ד) לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ:   
התורה מדגישה, מותר לכהן להיטמא רק לקרוביו בקירבת דם: אביו ואמו, אחיו ואחותו (הבתולה), בנו ובתו. מה בנוגע לאשתו? תורה מדגישה- "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" וכפי שמפרש רשב"ם: "שום בעל בעם כהנים לא יטמא לאשתו". אולם גם אם נפרש את פסוק ד' בדרך אחרת (ראה לדוג' חזקוני), מזה שהתורה פירטה את כל האנשים שכהן יכול להיטמא אליהם ולא ציינה שיכול להיטמא לאשתו, מבואר שכהן לא יכול להיטמא לאשתו.
(כפי שהעיר ידידי הרב אבי קלמנטינובסקי), גם ביחזקאל (פרק מד' פסוק כה') מובא פירוט של האנשים שלכהן מותר להתאבל עליהם, וגם שם מוזכרים כל הקרובים: אבא, אמא, אח אחות, בן בת, אך לא מוזכר שמותר להיטמא לאשתו.
 
אפשר לשער שהתורה (בפשטות) לא התירה לכהן להיטמא לאשתו מכיוון שבזמן המקרא הקשר בין בעל לאישה היו הרבה פעמים "טכניים", היה מצוי שאדם נושא מספר נשים, הנישואין היו כמעט הסכם טכני שהבעל מפרנס את האישה והאישה בתמורה דואגת לדברים שבבית כולל גידול הילדים. בשביל קשר כזה, לא נתיר לכהן להיטמא.
בזמן חז"ל הקשר בין בעל לאישה הפך להיות יותר קשר אישי, זוגי ומשפחתי ולכן חז"ל לא יכלו להעלות בדעתם שהתורה לא תתיר לכהן להיטמא לאשתו, ולכן הם דרשו (ביבמות צ ע"ב) שמה שהתורה אומרת שכהן נטמא לשארו הקרוב אליו הכוונה שנטמא לאשתו. כלומר במקום לקרוא שהפסוק אומר שכהן נטמא "לשארו הקרוב אליו" ואז נקודתיים ופירוט של השאר הקרוב אליו שזה: אמו, אביו בנו ובתו וכו', חז"ל הבינו שהמילה "לשארו הקרוב אליו" הכוונה לאשתו. הסבר זה דחוק שהרי ביחזקאל לא מוזכר "לשארו הקרוב", ועוד שבפשטת ל"שארו הקרוב אליו" זה כותרת לפירוט שיובא להלן (אביו אמו וכו'). ועוד קצת קשה שבפסוק ד' התורה מדגישה "לא יטמא בעל בעמיו"! אלא שפסוק זה ניתן לפרשו בצורה אחרת וכמו שדרשו חז"ל: "יש בעל שמיטמא ויש בעל שאין מיטמא, הא כיצד? מיטמא הוא לאשתו כשרה, ואינו מיטמא לאשתו פסולה".
 
כנראה שלעולם לא נוכל להכריע האם כוונת התורה הייתה כפי הקריאה הפשוטה או כפי שחז"ל דרשו אותה, ומכל מקום התופעה הזאת מרתקת בעיניי ומראה את כוחם האדיר של חז"ל בעיצוב התורה.    
 
למטיבי לכת: הרמב"ם בפרק ב' כותב שזה שהבעל נטמא לאשתו זה מדברי סופרים. משמע שהבין כמונו שזה שינוי של חכמים. כנראה שהבין שהגמרא ביבמות הינה אסמכתא. הסיבה שתיקנו זאת אולי משום שתיקנו ירושת הבעל ואם הבעל יורש את אשתו אז עליו לקוברה. דבריו מחודשיו טפי מדברינו, שלדבריו חכמים עקרו בקום ועשה את האיסור שאסור לכהן להיטמא לאשתו. וכן יצטרך לפרש שהגמרא ביבמות הינה רק אסמכתא בעלמא. לפי דברינו חז"ל חשבו שזה הפירוש הנכון בתורה ולא צריך לומר שעקרו בקום ועשה ולא צריך לומר שהגמרא הינה רק אסמכתא."

יישר כוח גדול לרב וסליחה על בזבוז הזמן של הרב