טועה וקבלה

אכן אני חושב כמוך (בזכותך), אבל חבר בר פלוגתא שלי הצהיר לי את מה שכתבתי לך לעיל (ושלחתי לך לבדוק מה תגיד), בדיון שאין לו סוף אז עכשיו נתייאשתי ואמרתי לו שכל אחד יעשה כמו שהוא חושב וזהו. חבל שלא כולם מוכנים לשמוע דברים חדשים ולאתגר את מה שהם קיבלו מהבית ספר

עשיתי transfer עליך סלח לי🙂

EA, בשלמא הרב מיכי לשיטתו שאם יש סברא חזקה אפשר להתעלם מהכלל הברור נוקט בסברתו החזקה שאם יש סברא חזקה אפשר להתעלם מהכלל הברור ומתעלם מהכלל הברור בגמרות ובפוסקים (ר' תגובות לטור 482), אבל אתה מדוע. 🙂

חחח
אני ג״כ רואה את הכללים כמשהו בדיעבד. אם יש דרך אחרת לבחור אופציה אז יש ללכת ע״פ דרך זו. אם אין אז לנקוט כמו הכלל.
אתה לא מסכים לזה ?
התגובות שמה הן ארוכות מדי ולא קראתי. אם תוכל לסכם כאן מה שאתה חושב

[הניסוח כמובן רק דרך צחות ומאין לי לדעת ולתקוע עצמי וכו']. מ"מ אני חושב שאם יש ג'וקר כזה לפסוק בניגוד לכלל של הגמרא אז היו צריכים להיות לו המוני הופעות בראשונים. ג'וקר כזה מסביר את החריגים המעטים (פסיקה בניגוד לכלל) על חשבון ההסבר המובן לרוב העצום (פסיקה בהתאם לכלל). מה מיוחד במעט הדוגמאות שהובאו שדווקא בהם נצנצה בלב הרמב"ם סברא כ"כ חזקה עד שנטה מכוחה מלפסוק כרבא, וגם לא טרח לציין "ייראה לי". אגב דוגמאות נוספות למתודה הבלתי-שגרתית הזאת של עקידת הכלל על מזבח החריג יש בתגובות לטור 541.
מסברא אין הבדל בין להגיד בגמרא הלכתא כדבר פלוני כרבא (בזה ודאי הרב מיכי מסכים שקבלת התלמוד מכרעת ואי אפשר לחלוק) ובין להגיד הלכתא בכל הדברים הפלוניים כרבא. ההסבר לכשלונם של כללים היה שהכלל הוא גס מכדי לתפוס נקודה עיונית עמוקה וחמקמקה, אבל בכללי פסיקה גורפים בוודאי אין נקודות עיוניות עמוקות אלא פשוט סיכום. ועוד שכללים עיוניים נועדו ללומד המעיין ולכן שם יש מקום לחריגים אבל כללי פסיקה נועדו לבא מבחוץ ואם אפשר לחלוק על הכלל אז כמעט ואבד הכלל לגמרי.
וזה בדיוק הנושא שבו עוסקת הגמרא עירובין מו בסוגיא ארוכה מאד (כדאי לראות שם) אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי ופירש רש"י אלא היכא דמסתבר כמר הלכתא כוותיה והיכא דמסתבר בדוכתא אחריתי כאידך עבדינן כוותיה, והגמרא שם מתאמצת בכל הכח לדחות את דברי רב משרשיא הללו (שלהבנתי הם הם דברי הרב מיכי) ורואה בהם סתירה לעצם הכלל. וכשהיא מוצאת שרב פסק במקום ספציפי כרבי יהודה ולא כרבי מאיר אף שגם ככה יש כלל כללי שהלכה כרבי יהודה היא מסיקה מזה שרב אין לו בכלל את הכלל הזה (דהיינו כללי פסיקה אישיים), וכשהיא מוצאת חריגות אצל רבי יוחנן היא מוצאת פטנטים (לא נראים יותר טובים מהפטנטים של נושאי הכלים ברמב"ם), וסוף דבר הכללים עומדים ואיתנהו להני כללי.