טעמא דקרא – שאלות על פרק בספר ישלח שרשיו

בקריאתי בספר ישלח שרשיו בפרק על טעמא דקרא, נתעוררו אצלי כמה שאלות ותהיות: [איני יודע אם הזמן גרמא אצל הרב להשיב בפרטיות והאם הפלטפורמה הנוחה לכך היא כאן באתר. אנסה.]

1. אחת הטענות המרכזיות שם היא שלא סביר שאין טעמים למצוות, כיון שיש היררכיה וקולא וחומרא. וקשה לי: הלא כוונת הסוברים שאין טעמים היא שאין טעמים פרטניים, אלא ישנו עניין אחד כללי של גזרות מלך (כלשון רש"י). אם כן, נוכל לומר שההיררכיה נובעת מהרצון לאפשר מדרג של מרידות או של ציותים. המטרה שאדם יקיים את גזרות ה' יכולה להתבצע בשלמות יותר כאשר ישנם צוויים קלים וחמורים, כך ניתן לבחון את רמת קבלת עול המלכות של האדם, על מה מוותר ועל מה לא, להתוות דירוגים של צדיקים בינונים ורשעים, ועוד.

2. לגבי דרישת טעמא דקרא, הועלתה שם הטענה שאין לתלות את אי-הדרישה בחשש מטעות, משום שגם אי הדרישה יכולה לנבוע מטעות. קשה לי: הלא על מנת להוסיף למצווה או עברה הגדרות לא-מפורשות עלי לעשות מעשה פרשני, ועשיית מעשה כזה ללא ביטחון (בדרך ספקולטיבית) איננה סבירה. מדוע שלא נישאר עם המשמעות הראשונית? [במקרה של "לא תחבול": מדוע שלא נישאר עם המשמעות הכוללת את כל סוגי האלמנות. אל לנו לחשוש שאנו פועלים בטעות כאשר איננו ממשכנים אלמנה עשירה, כיון שאנו פועלים לאור ציווי הקב"ה לאור מיטב הפרשנות האפשרית.].
3. לגבי האפשרות שההלכה אינה מוכתבת מהטעמים, נטען בספר שם שאין לומר כן בתורת ה' שהיא קוהרנטית, ולכן כאשר החשש מטעות בקביעת הטעם אינו קיים נוכל להסיק ממנו בבטחה את הפרטים. וקשה לי: תורת ה' הנה שלמה בהקשר שבו ניתנה. אין כל סיבה לקבוע, למשל, שהיא מנוסחת בצורה המליצית הגבוהה ביותר, או שטמונות בה משוואות מתמטיות. מדוע שלא נאמר שלדעת רבי יהודה, שסובר שהטעם אינו חלק מההלכה, שלמותה של התורה מתמקדת בחלק הפשט ובמה שניתן להסיק ממנו או לדרוש בו? מהו היסוד להניח שיש תואם פרטני בין הדינים לבין הטעם הלא כתוב? בעיה נוספת: נניח שקלענו בדרך כלשהי לטעם הנכון, עדיין נצטרך לבצע קליעות נוספות כדי לגזור ממנו מסקנות חד משמעיות. יש כאן ספוקלציה כפולה.
4. האפשרות שפרטי הדינים אינם נובעים מטעמם מובאת בספר שם רק כאפשרות דחוקה (בהערת שוליים בשם ר"י ענגל) ומשום לא פלוג וכיו"ב. וקשה לי: מדוע שלא נאמר שהפרטים נובעים ממבנה כללי של המצוות? רצה ה' שיהיה אופי דיני אחיד למצוות, ואופי זה הוא המגדיר את המצוות להלכה, לא הטעמים (קרא לזה פורמליזם). בכלל, המצוות לא נתנו כאוסף פרטים (דוגמת הנבואות השונות) אלא כמכלול, הקרוי "תורה". סביר שמכלול כזה יאמץ מלכתחילה דפוסים אחידים. [ועוד: עובדתית התורה עשויה במתכונת חוקי העמים, וחוקי העמים הנם בעלי דפוסים אחידים מהטעמים הנ"ל.]
5. עוד נכתב שם שבמקומות שבהם נכתב במפורש טעם, לא סביר לא לדרוש אותו. וקשה לי: הלא על פי הנ"ל ייתכן בהחלט שהטעם נכתב למטרה אחרת, לא בכדי להדרש אלא כדי ללמד משהו מטא-הלכתי על מטרות המצוות וטעמיהן, ליישר הלבבות וכיו"ב. על השאלה מדוע התורה משתפת רק בחלק מהטעמים הרמב"ם עונה בלאו שסה.