יחס ותפיסה

בספר 'בתורתו של ר גדליה' מובא שרג"נ השתמש בסברא שי' שילת קורא לה שם 'יחס האדם' אל הדברים.
כך הוא מסביר למשל למה דין קבוע שונה מרוב, מכיוון שאנשים תופסים בקבוע את הספק שלא בצורת תערובת הדורשת זהות קולקטיבית אלא כספק יחידני על כל חנות וחנות, וכך הוא מבאר שם עוד ועוד דינים.
אני מאוד מתקשה ונהנה מהגישה כאחת;
אינני מבין כיצד ניתן לקבוע מערכת חוקים שלימה ומסועפת על בסיס יחס ואינטואיציה בסיסית לדברים (בגדר מעשיך אינם רצויים) – הלא לכל אדם אינטואיציה שונה (ולו במקצת), ובכל עידן ועידן הדור משתנה משם לכאן ומכאן לשם – ואם כן דבר כזה הוא לא עמיד כלל?
כמו כן אינו מובן מדוע יש צורך במערכת כזו, הלא אם האינטואיציה היא העיקר ולא המעשה – אם כן אין שום צורך לקבוע חוקים, שאינם תואמים לכולם בזמן אחד (ובודאי בזמנים שונים כנ"ל) – אלא להניח לכל אחד לעשות מה שעולה על אינטואיצייתו וחסל. מאן דהוא אמר לי, שא"א להתנהל כך משום שאז לא יהיו לנו אמצעי ענישה – אני חושב שזו אינה תשובה מכיוון שאם המבוקש הוא אינטואיציה צריך לחשוב על פתרון שיתאים לענישה על סטייה מהאינטואיציה (האינדיוידואלית פרטית של כל אחד) ולא על פתרונות ענישה שאינם תואמים אלא את הרוב בזמן מסוים, – מגוחך לענ"ד.
מישהו העיר לי שבהרבה מקומות גם העולם תופס סברא זו למועילה באופן חוקי – למשל – אם שני שופטים יתווכחו האם להרוג נפלים נחשב כרצח או לא, בודאי המניע למחלוקת הוא מוסרי בלבד, ותלוי בתפיסת עולמו של השופט, ובכל זאת אנו מקבלים את פסיקתו (וכ"כ לגבי הלכה – כשחולקים האם אילן שנוטים שרשיו לכאן ונופו לשם חשוב כאן או שם – המחלוקת היא לכאורה – מהי הרגשת הלב של כל תנא), ולכאורה זהו דבר תמוה – מה איכפת לן בליבו של שופט זה או אחר אם אנו לא רואים כך בהכרח את הדברים – ועוד, שאפילו חברו היושב לצידו אינו רואה כך את הדברים – ובקיצור כיצד תפיסתו של מאן דהוא מחייבת אותי – כאשר אני אינני רואה כך את הדברים?