לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ע"ז וגילוי עריות.
האם זו משמעות האמירה: שמטרת קיום המצוות היא כדי שהקדוש ברוך הוא יזדווג עם השכינה?
ניסיון לפיענוח:
כתוב "נעשה אדם.." "זכר ונבקה בראם" ו"על כן יעזוב…ודבק באשתו"
על כן נראה שמחבר האמרה הזאת האמין שה' הוא במקורו זכר ונקבה ומה שהתורה מספרת על הפרדות האשה זה בעצם סיפור על הפרדות באלוהים, ומטרת קיום המצוות היא להביאם להתייחד ולהזדווג בחזרה.
האם אין בכך משום כפירה בתורה, והפיכת התורה לעבודה זרה בגילויי עריות כפשוטו?
לא. הדבר תלוי בפרשנות שאתה נותן למושגים קבליים. בפשטות לא מדובר על מושגים חומריים כפי שאתה מניח. מדובר על תהליכים רוחניים. זיווג הוא הפריה של הצד הזכרי לגבי הנקבי. וכל אלו אינם חלק מהקב"ה עצמו אלא הופעות שלו בעולם. הקריאה הילדותית הזאת מאד חביבה על רודפי סנסציות שכותבים ספרים ומאמרים פרובוקטיביים על המיניות בקבלה וכו'.
אני אישית לא רואה כל הבדל בין הזיווגים הגשמיים והרוחניים, מדוע הבאת דוגמאות מעולם הפורנו מחוייבת המציאות (???) חבל ש"המקובלים" לא הקפידו על לשון נקיה…
אם אתה רואה את הדוגמאות הללו כלקוחות מעולם הפורנו, זה מעיד עליך בלבד (פוסל במומו). כל אחד והעין שלו. גם שיר השירים הוא מעולם הפורנו לפי זה.
לא כתוב בתורה שזה תלוי בפרשנות. כתוב: לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה
"וכל תמונה" לרבות דברים רוחניים. ע"ז רוחנית או גשמית אין הבדל.
"וכל" לרבות כל פרשנות מטאפורית או שאינה מטפאורית. מדובר בעבודה זרה ממש כפשוטו.
באותה מידה פרשו את כוחות השמים ככוחות מטאפוריים שהמש משפיעה על הארץ.
והדברים ברורים.
גם כשהתשחוו לשמש זה היה להופעות של אלוהים לעולם. אין שום הבדל.
לדעתי זה הפוך. הפרשנות שהדברים הם "מטאפוריים" היא ילדותית ונבעת מהפחד להכיר בכך שהדברים הם באמת כך שיש זכר ונקבה באלוהים. כך על פי הקבלה. לילדים פחדנים מסבירים אחרת שזה רק מטאפורה.
הרב מיכי, עדיין לא קבלתי תשובה בנוגע ללשון נקיה, האם ה"מקובלים" חולקים על חז"ל וכדלהלן ?
ביתי" (מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב'). ובמקום קיום יחסי מין אמרו: "תשמיש המיטה" (מסכת מועד קטן, דף כ"ד, עמוד א'), "דבר זה" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד ב'), "מילתא" (דבר) (מסכת נדרים, דף צ"א, עמוד א'), "דבר מצווה" (מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'), "דרך ארץ" (מסכת יומא, דף ע"ד, עמוד ב'), "דבר אחר" (מסכת ברכות, דף ח', עמוד ב'), "הרגל דבר" (מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'), "עשיית מלאכה" (מסכת שבת, דף מ"ט, עמוד ב'), "עשיית צרכים" (מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב'), וכן "לספר" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א') ו"לדבר" (מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'). וכן מצאנו ביטויים חלופיים הקשורים באכילה ושתייה כלשון נקייה ליחסי מין: "אכל" (מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'), "סעד" (מסכת שבת, דף ס"ב, עמוד ב'), "נהמא" (לחם) (מסכת נידה, דף י"ז, עמוד א'), "לחם סתרים" (מסכת סנהדרין, דף ע"ה, עמוד א'), "טעימת תבשיל" (מסכת חגיגה, דף ה', עמוד ב'), "שותה בכוס" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'), "עריכת שולחן" (שם). במקום וסת נאמר "דרך נשים" (מסכת עבודה זרה, דף כ"ד, עמוד ב'), ובמקום חטא של זנות – "עבירה" סתם, בלי פירוט (מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד א').
"פנים" (מסכת גיטין, דף ע"ו, עמוד ב'), "אותו מקום" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'), "בשר" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד ב'), "גבורתו" (מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'), "פה" (מסכת יומא, דף ע"ה, עמוד א'), "עבד" (מסכת תמורה, דף ל', עמוד א'), "שמש" (מסכת נידה, דף מ"א, עמוד א'), "עקב" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'), "תורף" (מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א'). במקום רחם – "אם" (מסכת סנהדרין, דף ל"ג, עמוד א'), ו"קבר" (מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב').
ואני עדיין לא קיבלתי ממך תשובה איך חז"ל מסתדרים עם שיר השירים.
גם בספרות הקבלית משתמשים בלשון נקיה. זיווג הוא כמו ביאה.לדבר על מכחול בשפופרת זה לשון נקיה? אז מה לא נקי בקבלה? וכמובן גם ההקשר משנה לעניין זה. כשברור שמדובר בעניינים רוחניים אז ניתן להשתמש בביטויים יותר מפורשים.
לא שאני מצדיק את דבריו, אבל ברמב"ם כתוב: "וכן הפוסל את אחרים תמיד" [הלכות איסורי ביאה, פרק י"ט, הלכה י"ז]. משמע באופן שרגיל בכך ולא באופן חד פעמי כמו כאן. כדאי ללמוד רמב"ם מיכי, כי אני רואה שפעם שנייה פסלת באופן הזה. ועל הדרך ללמוד אד הומינם מהו, כי את זה אתה עושה על ימין ועל שמאל. ולסיום, יש מעשה על חכם שושני שדרשן הרצה על שיר השירים והוא אמר לו שהוא רווק! וזה לא בשבילו.
הרב מיכי, ישנו הבדל גדול בין שדיים לאיברי רבייה, וכמו"כ בין מכחול בשפורפרת המלמדנו הלכה ודין לבין תיאור משגל המיוחס לאלוהים בכבודו ובעצמו וכדברי הפייטן: "יחבק לה בעלה, וביסודא דילה (באיבר שלו), דעביד נייחא לה (יגרום לה נחת) יהא כתיש כתישין (ידוש דישו)"
דילה זה שלה
א.
אני בד"כ די אוהב כתבי חידה. לא יודע למה לאלו שלך אני פחות מתחבר.
בנימין,
יש נושאים שלגביהם אי אפשר לדבר איתך כי גם כשתקבל הסבר תאטום את אוזניך (חריידים ומקובלים). אז אחסוך מעצמי זמן ואנרגיה ואקנוץ למיליי.
באותה דרך אפשר להציג כל אמונה פגאנית, אלילית או הזויה. גם את המיתולוגיה היוונית ניתן להציג כך. האלים הם הופעות של האל בעולם או פנים שונות שלו, וכל דבר הם תהליכים רוחניים ונפשיים. למעשה הרבה סיפורים שם בנויים ומציגים תופעות נפשיות.
גם ההינדואיזם מוצג בימינו באותה צורה. מה זה שונה מהקבלה? האם ההינדואיזם בימינו אינה בגדר עבודה זרה? גם בעולם העתיק היו פילוסופים שפרשו אחרת את האמונות השונות גם הם לא עבדו עבודה זרה? ומה לגבי הנצרות (הקתולית והאורתודוכסית)? גם שם השילוש והפטרונים מוצגים כמייצגים תהליכים רוחניים.
אולי כי אני מטיח את האמת בפרצוף? יש שנאחזים בשקרים ויש שנאחזים באמת. ופה לא הייתי חידתי.
הטועה בארמית ומבקש שכר כפנחס יקר, שכוייח
פשר החידה, שאין לומר שהרואה את הדוגמאות כלקוחות מעולם פסול הוא בעצמו פסול מצד "הפוסל במומו", כי לפי ההלכה הדין שמי שמאשים אחרים בפסלות (ממזר עבד וכו) הוא עצמו חשוד כפסול זהו דווקא בפוסל באופן קבוע. ואילו אצל בנימין דידן n=1.
וחש א. להעיר כיון שהוא מצא כבר פעמיים (n=2) שהופעל עיקרון "הפוסל במומו" על מי שפסל פעם אחת.
[ואולם לק"מ כי הפוסל אחרים פעם אחת זה לא מוזר ואולי אכן גילה עליהם שהם פסולים. אבל אם פוסל הרבה כנראה יש לו משהו מציק בעניין ולכן רואה פילים לבנים בכל מקום ומחפש להוריד אחרים למדרגתו. וה"ה מי שמפרש משהו באופן מסויים דווקא כשיש פירוש אחר הגיוני וסביר ואז עוד מקשה קושיות יש לחוש שמא בעיניו שלו עומד הנגע. הפוסל במומו הוא הסבר סביר כשיש תופעה מוזרה]
רבי א נקודה, האם ירדתי לסוף דעתך?
את ההאשמה באד הומינם לא הבנתי (הייתה כאן התייחסות לאדם אבל קבלת או דחיית טענה/טיעון לא נקשרה להתייחסות הזאת).
והאם א נקודה התכוון שהוא לא מצדיק את דברי בנימין או שהוא לא מצדיק את דברי הרמב"ם – זה איני יודע.
גבריאל, אפשר להציג הכל בכל צורה. השאלה מה קורה שם באמת ולא איך מציגים דברים. מי שתופס את ההינדואיזם כמטפורה לתורת נפש כלשהי – זו כמובן לא עבודה זרה.
אפר ללהתעקש עד מחר כדי להציג את הקבלה כע"ז, שכן הכל אפדר להציג בכל צורה. ולכן מי שבוחר צורת הצגה כלשהי, הדבר מעיד בעיקר על עצמו. והוא אשר אמרתי.
בס"ד ו' באייר תש"פ
בנעוריי שמעתי הרצאה של ר' חנן פורת (בפני משתתפי הכנס השנתי של 'החברה לחקר המקרא' שביקרו בגוש עציון). הוא דיבר על שיר השירים שהוא משל על אהבת ה' לכנסת ישראל, אך העובדה שאהבת איש ואישה היא המשל -מראה שגם המשל הוא דבר חיובי
דבר זה הודגש ע"י המקובלים הרמב"ן ב'אגרת הקודש' שלו משיג על גישת הרמב"ם ש'חוש המישוש חרפה לנו', ואומר שהחיבור מתוך אהבה בין איש לאשת הוא דבר שבקדושה. ויעויין עוד בהקדמת הראי"ה לשיר השירים (בסידור 'עולת ראי"ה).
המורכבות ביחס של התורה למיניות נובעת מהעוצמתיות שבה היכולה בצורתה הראוייה להיות הפיסגה של הטוב, והשיא של אהבה בין איש לאשתו. אך מאידך יכולה לדרדר את האדם לשיא של התמכרות לתאווה יצרית של גילוי עריות.
גדרי הצניעות נועדו ליצור הבדלה ברורה, לשלול את השבעת היצר המיני כשאינו במקום בזמן ובתנאים הראויים.לחיבור שלאהבה בין איש לאשתו. כשם שאיסור עבודה זרה דורש להפנות את הרגש הרליגיוזי אך ורק כלפי הבורא ולא כלפי כל יישות אחרת – כך גדרי הצניעות דורשים למקד את כל המיניות א ורק ליחס בין היש לאשתו.
העיסוק בסתרי תורה מותנה בבשלות נפשית ושכלית, מי שהמשלים מעוררים בו 'אש זרה' של יצריות או הגשמה – צריך להבין שהוא עוד לא הגיע לבשלות הראוייה, וינהגכמשלו של הרמב"ם (בסוף פ"ד של הלכות יסודי התורה) שקודם יאכל את הלחם והבשר, ביאורי המצוות מביאות להישרת המעשים והמידות, ורק אז יטעם מיינה של תורה, תוך זהירות שא להשתכר.
בברכה, ש"צ
הרב מיכי, אני ממש מתפלא הכיצד כבוד תורתו לא שם ליבו להבדלים שבין תיאור אהבה אנושית (לגיטימי לחלוטין, זה חלק מהחיים) לבין ירידה לפרטי פרטים "מתחת לחגורה" של אלוהים, טענתי שאלו דיונים מיותרים בהשפעות תורות זרות וידעות, האם "הראש הכחול" של ה"מקובלים" צריך לקבל לגיטימציה עד כדי כך שאף אחד לא מבחין בפסול של הזכרת הביצים והגיד של אלוהים ?
סליחה מראש על הבוטות, כך הדברים במקור בספרי "קבלה"
נ.ב: לדעתי ראוי לבצע הבחנה בין תורת הסוד העברית הקדומה לבין הקבלה החדשה
לכל היהודים הצדיקים. לאור הבקשות והשאלות הרבות מצד פשוטי העם ובכדי להבהיר את הנושא, מחר מביאים צלם של זכר ונקבה אל רחבת הכותל כדי להדגים את הנושא. שם הרב עם כל שאר עדת המקובלים יעבירו הרצאות והסברים כיצד ההפריה הרוחנית מתרחשת.
במהלך ההרצאה כולם יהיו מחוייבים להשתחוות לצלם משום כבוד לאלוהות שהוא מייצג.
בהמשך הערב יועבר שיעור למתקדמים כיצד מידמים לאל על ידי מעשי הפריה של זכר ונקבה. העניינים יתורגלו בגשמיות אך במהלך השיעור יבהירו המקובלים שמדובר במטאפורה בלבד ובשיל כך יעמדו הנגנים והמתופפים ויכניסו את כולם לטראנס עילאי שדרכו נוכל להתחבר על העליונים ובכך נעשה השפעה גדולה שם למעלה.
בהמשך יהיו ריקודי עם כי ברוב עם הדרת מלך וברוב הפריה יצירת חיבורים וכך נזכה לביאת הגואל ממש.
הטענה שעניני הפרצופים והספירות הם עבודה זרה דווקא לא כזו רדיקלית וגם לא חדשה
כבר רציונליסטים ורמבמביסטים רדיקלים כרבי קאפח טענו אותה
וכמובן גם ליבוביץ
אי אפשר באמת להגדיר אותה ככה כי אף אחד המקובלים לא טען מעולם שיש ספירות פרצופים או זיווגים שהם כוח עצמאי שצריך לעבוד אותו ושהוא לא כפוף לקב"ה
לגבי דברים כמו הגשמה של האלוהות וכדומה-הארי" גדול המקובלים בעצמו אמר שבסופו של דבר ההגדרה המדויקת והאמיתית ביותר לקב"ה הוא ה"אפס המוחלט"חכם המקובלים טוענים שלא ניתן להגשים והופעות של פרצופים כוחות שונים הם חלק מסיום מהקב"ה שמתגלה
רציונלי(יחסית), עיין בספרו של הרב קאפח, "מלחמות ה", המצטט "מקובלים" רבים הטוענים שאכן יש לעבוד ולהתפלל ל"זולתו", רח"ל.
הפוסק האחרון, בייג לייק.
בס"ד חסד שבנצח תש"פ
ידוע הקטע בזוהר 'פתח אליהו' המבאר את עניינן של הספירות. קטע זה רגילים לאומרו בבתי כנסת ספרדיים לפני תפילת מנחה.
שם מבואר שה' עצמו 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל'. הספירות הן 'תקונין' שהוציא הקב"ה 'לאנהגא בהון עילאי ותתאי', ובעברית פשוטה, דרכי ההנהגה האלקית בעולם.
'עד כאן רזא דיחודא'
בברכה, ש"צ
ומכיוון שלית מחשבה תפיסה ביהכלל הגיעו חכמי השרלטנים והיו חייבים להכניס דברים שמחשבה תפיסה ביה. והסבירו שטעמי המצוות או מטרת קיום המצוות, כלומר התורה, היא "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה". ואת זה המחשבה תופסת.
(רק להזכיר שהרמבם כותב בפשטות שמטרת התורה היא תיקון האדם.)
מכתב לפרופ' גרשום שלום
המכתב מ יולי 1941
ונמצא גם בספר רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ… עמ' 255
פרופ' שלום הנכבד,
ברצוני להרצות לפניך בכתב את שאלותי והשגותי אשר עליהן רמזתי בשיחתנו החטופה אתמול באוטובוס. ביניהן שאלות אחדות אשר עליהן בוודאי תענה מחר, ויתר הדברים יהיו נא בעיניך סתם שיחת הדיוט המתעניין מאוד בתורתך.
באיזו מידה לא הצלחתי להסביר לך את כוונתי בדברי המעטים בע"פ – התברר לי ממסירת הדברים על ידיך בהרצאתך כשאמרת שמישהו טען נגדך שלפי הסברתך נמצאים המקובלים עומדים על עברי פי-פחת. ולא היא – אני לא טענתי כלל נגדך ולא התכוונתי כלל לעמדה הדתית של המקובל: שהרי הסכנה הכרוכה בעקבות הגישה המיסטית היא גלויה וברורה, ולא אתה חידשת אותה, והמיסטיקאים בכל הזמנים הכירוה והדגישוה (ארבעה נכנסו לפרדס וכו'), ואין בזה שום טענה – לא פילוסופית ולא מוסרית – נגד עצם הגישה ההיא : כל רעיון כבד משקל ורב-ערך עלול לצפון בקרבו חתחתים ומוקשים. אני נתכוונתי – לדבר אחר לגמרי: נראה לי שהחידוש הרעיוני העיקרי של היהדות הקלסית הוא שכל עצמה של השקפה דתית והרגשה דתית היא לעולם עמידה על עברי פי פחת, והחפץ קרבת אלהים בכל נפשו ובכל מאודו לעולם תלוי ועומד בין אלוהים ובין עבודה זרה. בנידון זה אין בעולם המחשבה הדתית סמל עז ונועז יותר מאשר מעשה העגל בידי האנשים שזכו למעמד הר סיני ואמרו נעשה ונשמע. זהו הרקע הרעיוני לדיון ההיסטורי שאליו אני מתכוון ברגע זה.
אני מדגיש שהנידון הוא דיון היסטורי, לא תיאולוגי, פילוסופי או מוסרי. אתה עשית דבר גדול ששיחררת את מחקר הקבלה מנטל ההערכות התיאולוגיות, הפילוסופיות, והמוסריות וסללת את הדרך לטפל בה כבאחת התופעות ההיסטוריות הגדולות שבדברי ימינו. אני אשתדל ללמוד ממך וללכת בעקבותיך ולא לשאול אם תורת הקבלה "נכונה" או "טובה" לפי איזו בחינה שהיא, כי אם על מקומה ותפקידה בהיסטוריה. ז.א. אני מתכוון לשאלתך שהעמדת בראש הרצאותיך : מה גרם לקבלה להשתלט על מוחותיהם ונפשותיהם של המוני ישראל במשך תקופה ממושכה ולהפך לגורם היסטורי חי, בו בזמן שהפילוסופיה הרציונליסטית נשארה דבר שבעיון לציבור מצומצם בלבד ועקבותיה כמעט לא נודעו כעבור דורות מועטים. תשובתך היתה שהקבלה קרובה יותר ליהדות הקלסית והפיחה חיים חדשים באינסטיטוציות הדתיות – המצוות המעשיות והתפילה, בו בזמן שהפילוסופיה היתה מחוסרת יחס חי ופרודוקטיבי לאינסטיטוציות הנ"ל. נדמה לי שאתה בעצמך בהמשך דבריך ובפרטי תשובתך סתרת את התיזה הזאת. אני שואלך: לאיזו יהדות קלסית אתה מתכוון? האם לאותה היהדות הספציפית והמהווה חטיבה בפני עצמה בעולם הדתות שהתגבשה במפעלה הספרותי – התלמוד ואבזרייהו – ובאינסטיטוציות הקבועות של ההלכה והתפלה, או ליהדות האנונימית העממית של אותה התקופה הקלסית, יהדות של דתיות אינדיבידואלית הנובעת מרחשי לב ומתסביכי נפש דתיים המקננים כמובן בלבו של היהודי הדתי כשם שהם מקננים בכל אדם דתי העובד עבודה זרה? נדמה לי שכל עצמה של היהדות הקלסית אינה אלא האבקות איתנים בין שתי דתיות (Religiostaten) הללו, ומפעלה הכביר והיחיד במינו של היהדות התלמודית-הרבנית (שבו היא ממשיכה את קו התורה והנביאים) הוא דיכוי יסודות המיתוס וריסון הדתיות האינדיבידואלית החופשית הפרועה שאינה אלא ביטוי ליצרים ותאוות ("יודעים היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש אלא שביקשו להתיר להם עריות בפרהסיה", סנהדרין) והטייתה למסלול של כיבוש היצר ושל הטלת חובות ופיתוח הרגשת החובה ("גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה !") במובן זה דווקא הפילוסופיה הרציונליסטית, על אף כליה השאולים מהנכר, היא היא הממשיכה את הקו של היהדות המקורית, ז.א. של הצד המיוחד והספציפי שביהדות, בעוד שהקבלה, על אף המקוריות המדומה של סמליה וכוונותיה, אינה אלא התפרצות של אותה הדתיות האנושית-כללית, ז.א. אלילית, אשר היהדות הקלסית השתדלה לדכאה, עם כל ה-psychopathia sexualis הכרוכה בה (עיין ספר החסידים). אני חושב שזהו מה שרצה הרב קוק להביע באותו המשפט שהזכרתי לך אתמול.
אני אשתמש בדוגמא אחת בלבד ואתה כנבון המבין דבר מתוך דבר תרד ללא ספק לסוף כוונתי, אתה הסברת את החידוש הגדול שחידשה הקבלה בשטח התפילה ביצירת הכוונות והייחודים. והנה סידור התפילה שנוצר על ידי היהדות הקלסית, אותה התפילה במטבע שטבעו החכמים, מעולם לא נתכוונה לשמש מוצא לרגש הדתי האינדיבידואלי ולהשתפכות הנפש של היחיד, התפילה באה במקום קרבנות כאינסטיטוציה ציבורית. דווקא לזה מתאים ההסבר הפילוסופי שבטעמי המצוות שלפיו התפילה היא טכס שבאמצעותו המתפלל כולל את עצמו בקהל המאמינים. וכנגד זה מושג התפילה המיסטי הוא מהפכה גמורה, אמנם מהפכה כבירה ובעלת חשיבות היסטורית גדולה, אבל בשום פנים לא המשך הקו ההיסטורי שקדם לו ולא החיאתה של אינסטיטוצית התפילה הקלסית. אגב: המהפכה הזאת נגד רוח היהדות הקלסית באה לידי ביטוי בעצם מושג הכוונה המיסטי, כי כוחה וגבורתה של היהדות הרבנית והתלמודית אינם מתגלים בשום מקום באותו עוז כבשעה שהיא פוסקת שמצוות אינן צריכות כוונה.
לא אוכל להימנע מהערה ביקורתית אחת אשר אתה תסלח לי עליה. בה במידה שנתרשמתי רושם רב מהתיאור החי והפלסטי שאתה נותן הן בדבריך בע"פ והן בדבריך בכתב לעולמם הנפשי של המקובלים, בה מידה נתאכזבתי מהחיוורון שבתיאורך את עולמם הנפשי של הפילוסופים. כאן הלכת כנראה בעקבותיו של שלטון השכל של אחד העם עם הרמב"ם הג'ון-סטיוארט-מילי והרברט-ספנסרי שלו. גם כאן אסתפק בדוגמא אחת : האם באמת מושג הרע אצל הרמב"ם אינו אלא אותה הפשטה חיוורת שאתה תיארת? האם לא הכיר הרמב"ם הכרה עמוקה עד למאוד את האימה שברע שאין האדם יכול להימלט ממנו גם בהתעלותו השכלית הגדולה ביותר? האם לא אצל הרמב"ם עומד במרכז רעיונותיו המאמר התלמודי הנוקב ויורד עד תהום "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"? אמנם הפילוסופים, בכדי להכיר את הרע ולהבינו ולחוש בו, לא היו זקוקים לקונסטרוקציה האלילית של סטרא דמסאבותא אשר בה אתה רואה כנראה העמקה יתרה.
סוף דבר: לעומת התיזה שלך אני מעיז להעמיד את התיזה הזאת: הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא היתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד היתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו", ואלה הם ממש גם דברי שפינוזה omina praeclara tam difficilia quam rara sunt* (סיום האתיקה).
* כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח
בנימין
ליבוביץ ידוע בגישתו המיוחדת וזו זכותו
אבל הוא לא מקור סמכות לכלום
מה גם שהטענות שלו תמיד מתחילות מגרעין אמיתי ומסתיימות המסקנה מרחיקת לכת כפי שאם אינני טועה גם מיכי אמר פעם
אז ליבוביץ אומר שכול עבודה שהיא לא לשמה ומטרתה היא יצירת קשר עם האלוהות ותיקון עולם היא ע"ז אז הוא אומר אז מה?
אין שום דבר רע אם בנאדם מקיים מצוות ועל הדרך מגיע למסקנה שמטרת קיום המצוות היא גם תיקון עולם או תיקון ספירות או כנסת ישראל זה לא הופך את זה לעבודה זרה .אני לא חושב שהארי" או הרא"ה קוק או כול מקובל גדול אחר היו פחות יראי שמיים מליבוביץ
כאן אתה הרחקת לכת ולייבוביץ הציג רק את הגרעין. הוא אומר שהקבלה פורטת על הרגש האלילי ולכן היא התפשטה במהירות בישראל והדיחה את הפילוסופיה.
אגב לא הבנתי למה הדעה שמצוות לא צריכות כווונה מוצגת בשאלה כמשהו לא קבלי. אדרבה יש בזה משהו מיסטי ולא רק היענות לציווי. הרי הכוונה כאן היא כוונה בסיסית לקיים את המצווה (וגם עם הגרח על תפילה), ואם הכל רק היענות לציווי אז בלי כוונה מה נשאר.
המיסטיקה שייכת לעולם העבודה זרה.
לעומת עם ישראל: כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַֽעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל
ובמיוחד לעניין מיניות וזכר ונקבה התורה ידעה את נפש העובדי עבודה זרה והזהירה:
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַֽעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָֽה:
ומה שרוצים המיסטיקנים לומר שהתאורים שלהם זה רק סמל ולא באמת על זה הזהירה התורה: כָּל סָמֶל
להתיר ייחוס של יחסי אישות באלוהים ותרץ שמדובר בפרשנות זה כמו להתיר להשתחוות לצלם ולומר שזה תלוי בכוונת המשתחווה.
ומה זה לדעתך מעשה מרכבה שהזכירו חז"ל והצצה לפרדס ואבני שיש טהור וכו'?
זה לא כל כך משנה כמו שחושבים.
כיוון שחזל אינם איתנו לשאול אותם למה התכוונו ומדוע אמרו את מה שאמרו.
חזל אמרו ועשו הרבה דברים משום עת לעשות לה' אחרת הציבור הטיפש היה בורח לשדות זרים.
מי שקובע לעם ישראל זו התורה, ואין להקשות על התורה מחזל (ברור שחזל ידעו את התורה קדימה ואחורה מלמעלה ומלמטה. לא זו הנקודה) בייחוד כשאיננו יודעים מה היתה כוונתם באמירותם.
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:
אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני
הכוונה ברורה. "מים מים" זה המיסטיקה, שהקשקשנים השרלטנים ובלבלני השכלים עושים בה כפי שרוצים. מתאימים את המיסטיקה לשומע. כמו שמים הם גמישים ומקבלים את צורת הכוס. זו מהות השרלטנות.
ור"ע מזהיר שמדובר באבני שיש. משהו מוצק. שלא משנה את צורתו. זה לא מיסטיקה. זה מתימטיקה. היגיון. מדע.
איך הרב יודע מה קורה באמת בתוך הקבלה? יש לא מעט מקובלים שהבינו את הספירות ועניין הייחוד עם השכינה כפשוטם. בקרב ההמון יש אמונות שגובלות בעבודה זרה שמקורן בקבלה. גם בהינדואיזם יש היום לא מעט אנשים שתופסים את עניין ריבוי האלילים כמשל לפנים הרבות של היישות העליונה או ככוחות או השתלשלות מטאפיזית שיורדות ממנה. מה זה שונה מתורת הספירות? שם יש גם שהאמינו ממש שהאל מורכב מהספירות. אני לא רואה הרבה הבדל בין ההינדואיזם לקבלה בעניין זה.
פוסק אחרון לא הבנתי מה התכוונת. מעשה מרכבה של חז"ל הוא לדעתך בסה"כ מדע היגיון מתימטיקה (זה מגוחך בעיני), או שאלה תכנים בתחום הכרת האלוהות והשפעתה שרק בנויים באופן מסודר ומוצק כמו מדע היגיון מתמטיקה?
מעשה מרכבה לא הועיל "לציבור הטיפש" כי הסתירו את זה ממנו בכל הכח.
גבריאל,
מה פירוש "מה קורה בתוך הקבלה"? אתה שואל מה חשבו מקובלים כאלה או אחרים? לא ממש מעניין אותי. אגב, עושה רושם שאתה כן יודע מה קורה שם. אבל זו כנראה פריווילגיה ששמורה רק לך…
אני לא יודע מה קורה בתוך הקבלה ככללה, ואני בכלל לא יודע אם אפשר לדבר על הקבלה בהכללה. אני רק ראיתי שיש לא מעט מקובלים שהבינו את העניין כפשוטו. גם רוב האנשים רואים כך את הקבלה.
אני פשוט לא מבין מה ההבדל בין הקבלה לדתות אליליות שגם שם יש פרשנויות לכאן ולכאן.
במיוחד שהנצרות כן נתפסת כעבודה זרה מבחינת ההלכה כשרעיונות של מקובלים מסויימים בעייתיות לא פחות. איפה עובר הקו בין עבודה זרה לבין אמונה לגיטימית? ולמה הנצרות עבודה זרה, כולל גישות ותיאולוגיות שרואות בשילוש "רעיונות רוחניים עמוקים" ולא כפשוטן נתפסות כעבודה זרה, אבל גישות קבליות לא בגדר עבודה זרה?
אז מה שאתה טוען הוא שיש מקובלים שהם עובדי עבודה זרה. אז מה? אני דיברתי על הקבלה ולא על המקובלים.
ואם יש נוצרים שאינם עובדי עבודה זרה, אז מה? אז הם לא. אתה מניח סטראוטיפים מסוימים ואז מקשה קושיות. אל תניח ואל תקשה. ובכלל, כדאי לשפוט רעיונות ולא אנשים.
אני קורא בתדהמה מוחלטת את דבריך הרב מיכי בכל הקשור לאנתרופומורפיזם וגנוסטיות תחת חותמת כשרות למהדרין, מעניין, כיצד כבוד תורתו מתייחס לספר "שיעור קומה", האם הרב חולק על תשובת הרמב"ם: "אינו אלא חיבור אחד הדרשנים בערי אדום… השמדת אותו הספר והכרתת זכר ענינו מצווה רבה", ככל שהרב חולק על הרמב"ם אבקש את ביאור שיטתו בנידון ?
דיברתי על מה הכוונה באבני שיש.
לגבי מעשה מרכבה העניינים הרבה יותר פשוטים:
וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה
וצריך לזכור שגם אצל חזל לא היתה תורת "מעשה בראשית" הוא תורת "מעשה מרכבה" אלא הם עסקו בדרישות וחקירות. ולא מקשים מהדרש. וכמו שיתכן וטעו במעשה בראשית כך יתכן שטעו במעשה מרכבה. מה עוד שכלל לא ברור מה הם דרשו.
בנימין,
אני לא מתייחס לספר כי איני מכיר אותו. אם אתה בתדהמה, אני מאחל לך רוב בריאות ושתתאושש ממנה במהרה.
ביארתי היטב את שיטתי, ואם הרמב"ם חשב אחרת אז אני חולק עליו.
הרבי מיכי, אפשר בבקשה קישור למקום בו הרב ביאר היטב את שיטתו ?
בנימין
אני חושב שדי ברור שהכוונה היא להודעה הראשונה של מיכי
הוא לא תופס את הקבלה העבודה זרה מכיוון שמבחינתו הדימיום המיניים והריביום של הופעות ספירות וכדומה בעולם אינם כפשוטם
אם הנושא של למצוא סימנים אליליים שנכנסו ליהדות במהלך הדורות כול כך מעניין אותך
אני מפנה אותך לסקירה של שנרב במוסף שבת של הספר מה שאלוהים לא יכול
או לדיון בנושא בפורום עצור כאן חושבים:
https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=3134493
אני חושב שזה יעשה לך את השבת
אגב
אם כבר בקבלה ודברים שיש בה שהם צורמים
המשנה הדרמניסטית של רבי צדוק שמניחה שיהודי יוצא צדיק ובמעשיו לא חשובים כי כול מעשה שיהודי עושה-גם חטא-הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא
וכמו כן דעתו ההפוכה כמובן כשהדבר נוגע לגוים-
ולמעשה מבטל את הבחירה החופשית
הוא דבר מרתק
רציונלי(יחסית), "אינו כפשוטו" זהו פח אשפה לתוכו ניתן להשליך כל סוגי הפסולת ולכן אני דוחה את הבנתך בדברי הרב מיכי, לא נראה לי שלכך הרב התכוון.
נ.ב: תודה על הקישורים.
אני מאוד נהנה מהאופן בו הרב דן את הקבלה לכף זכות תוך גילוי כישורי אקרובטיקה רוחנית, אבקש להזכיר את שיטת חב"ד לפיה אלוהים יכול להזדווג כזכר ונקבה, וכדלהלן: "אף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות" (ליקוטי שיחות ט"ו עמ' 85 הערה 3). הדוקטורינות של השיתוף וההתגלמות בבשר בהכשר חב"ד, מוייייייראדיק. לכן אין צורך להרחיק לכת ולתרץ תירוצים דחוקים שאלו רק דימויים.
בנימין, אני מתרשם שאתה אדם אינטליגנטי, ומה שמביא אותך להתעקש ולדבר שטויות זה בדרך כל לאובססיות ונעילות על נושאים או אנשים מסוימים, וחבל.
למה לא הבאת לי הגויות של שבטים באפריקה שהם עוע"ז? אמרתי לך שאני מדבר על הקבלה ולא על מקובלים מסוימים ולא על פרשנויות מסוימות. בחב"ד יש לא מעט היבטים של ע"ז, גם בלי קשר לקבלה, וכבר כתבתי זאת כאן. אבל מבחינתך אין טעם לכתוב כי אתה לא קורא (או לא משקיע גרם מאמץ כדי להבין). מתברר שגם כשהשאלות שלך נראות כשאלות (ובמקרים אלו אני משתדל לענות) הן בעצם לא.
"אמרתי לך שאני מדבר על הקבלה ולא על מקובלים" – הרב יתכבד בבקשה להגדיר מהי אותה "קבלה"… ?
קבלה היא התורה המתוארת בספר הזהר ואצל האר"י ושאר ספרים, לאפוקי מפרשנויות שונות שניתנו לה, שעליהן כמובן יש לדון לחוד. הספירות, הפרצופים, העולמות והקשרים השונים ביניהם. הפרשנויות השונות שניתנו לתורה הזאת (האם זהה בפועל או מטפורה, האם זה עוסק בעולם שלנו או בעולמות עליונים, אם בכלל יש כאלה, הן פרשנויות שונות של אנשים שונים. אלו פשרים ופירושים ולא קבלה. קבלה היא התיאוריה עצמה ולא פרשנויותיה.
כמו שתשאל אותי על התורה לאור פרשנות זו או אחרת שניתנה לה שאינה מוצאת חן בעיניך (של החריידים ר"ל). ואענה לך שאני מאמין בתורה אבל לא בהכרח בכל הפרשנויות. ואז תשאל אותי מהי התורה שעליה אני מדבר. ותשובתי תהיה הספרים שבהם כלל הפרשנים הללו עוסקים (המקרא, התלמוד). ניתן להתווכח על פרשה בתורה האם היא משל או התרחשה בפועל, ואתה יכול אפילו לומר שפירוש זה או חברו הם כפירה ועבודה זרה. האם זה אומר שהתורה היא ע"ז?
אדם נבון כמוך אמור להבין את הנקודה הפשוטה הזאת גם בלי עזרתי האדיבה, ובטח אחרי שכבר הסברתי זאת כאן.
אגב, ציטטת אותי באופן לא מדויק, ולדעתי עשית זאת במזיד. אני לא כתבתי: "אמרתי לך שאני מדבר על הקבלה ולא על מקובלים", כפי שציטטת, אלא: "אמרתי לך שאני מדבר על הקבלה ולא על מקובלים מסוימים ולא על פרשנויות מסוימות". זו עוד אינדיקציה, אחת מיני רבות מאד, למגמתיות וחוסר המוכנות שלך לקבל תשובות.
למען הסר ספק ולמען "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" הרני להבהיר בזאת שלא הייתה לי כל כוונת זדון בציטוט.
הכוונה היחידה היתה שהרב יגדיר את אותה "קבלה". לאחר שקראתי את ההגדרה דלעיל הבנתי שכנראה תפיסתו של הרב בקבלה מצומצמת לכתבי משה די לאון וממשיכי דרכו דוגמת האר"י ("ושאר ספרים"… על דרך הזוהר או דרכים אחרות ? לצערי הרב (תרתי משמע) לא הסביר נקודה קריטית זו). הקבלה במפורש אינה "תיאוריה" אלא היא אוסף "תיאוריות" ולכן הדמיון לתורה תלוש מהמציאות, אכן התורה אחת ועליה פרושים רבים, אך הקבלה היא ריבוי "אינטואיציות" שאינן משלים אלא מהות הדבר, בדומה לתפיסה הנוצרית (הקדומה), שהתפתחה לאורך השנים כיד הדמיון הטובה וכפי שמתפתחת לעינינו חדשות לבקרים.
פשוט לא נכון. אבל קשה לדון בלי הקשבה. מציע שנסיים כאן.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer