מדוע חולה שנתרפא צריך להודות

תודה רבה.

בפועל, השאלה (של בתו של ויקטור פרנקל) שרירה וקיימת..

לא הבנתי. לא קיימת ולא מידי. לדעתי הוא לא עשה את המחלה ולא את הריפוי.

טוב, אני שואל לדעת חז"ל (מה אעשה שאני לא מקבל את הרעיון שלא הוא עשה את המחלה והריפוי, ואה"נ, זו לא אשמתך שאני לא מקבל את זה).

למעשה את אותה שאלה ניתן לשאול גם על יציאת מצרים. הוא הכניס אותנו לשם, ומדוע עלינו להודות כ"כ על שהוציא אותנו.

לדת חז"ל עניתי לך. ואכן, לא סביר גם בעיניי.
ונכון שאפשר לשאול זאת על עוד המון דברים.

בס"ד ו' בכסלו תש"פ

התורה מתארת את הגלות במצרים כ'כור הברזל' שבו העם מתחשל. הייסורים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך המביא לצירוף, הן משום ש'הטוב ניכר מהפכו', עומק הסבל נותן לנו להבין באמת את עומק הפדות; והן מצד שבשעת הייסורים צריך האדם לפתח כוחות נפש בלתי רגילים כדי להתמודד עם מצבו, כוחות המלמדים את האדם למה הוא מסוגל.

וכך בעת הגאולה יושר שיר ההודיה: 'אודך ה' כי אנפת בי, תשב ידך ותנחמני' (ישעיהו יב,ב). לא רק על הגאולה נודה, אלא גם על הייסורים שהביאו להעצמת תודעתנו וכוחותינו.

בברכה, ש"צ

ולשיטת רמד"א יש להודות לה' על אי התערבותו שבה הוא מאותת לנו לנו שהתבגרנו 🙂

המאמר של הרב ניר מעניין. אולם באמת אינו עונה כלל על הצורך להודות, אלא פונה למישור אחר חיי חברה, אך גם בזה מי שהוציא אותו מחיי חברה החזיר – הכניס אותו. ולכן המאמר לא קשור לשאלת השואל מלבד שזה מאותו סוגיא.
אבל השאלה באמת קשה, וכאמור לדעת חז"ל. וכאמור זה הרבה קושיות. האין עם הרב תשובה לזה?
וגם לדעת הרב שאין השגחה (מאז ומעולם? כמדומני שהרב כתב אפשהו שפעם היה יותר השגחה, אכן?) אז על מה אני מודה. על חוק טבע פלוני? הרי ד' עשה גם חוק הפוך?

אני מודה על הבריאה וכל חוקי הטבע. ההנחה היא שבסה"כ העולם הוא טוב לי ואני רוצה לחיות בו, למרות המעלות והמורדות.

ר' ש"צ,
ככל שזיכרוני מגיע, התודה שאנו מודים על יציאת מצרים אינה כוללת בשום מקום הודאה על השעבוד ועל הסבל, אלא רק על ההיחלצות משם.

המעניין הוא שגם הקב"ה כביכול רואה את זה כך; ביחזקאל פרק ט"ז מסופר סיפורו של עם ישראל כמשל לתינוקת עלובה שנולדה אל חיים אומללים ובלתי אפשריים, עד שאדם טוב מצא אותה ודאג לה וכו' וכו'.

זה נראה כאילו רק הטוב מתייחס לקב"ה, ועל כך צריך להודות לו, אבל הרע קרה איכשהו מעצמו (וזה מה שאני לא מבין, היות ולרגע לא עולה על דעתי שאלה באמת פני הדברים).
—

לגבי המאמר של הרב ניר,
די מוזר לי הרעיון שמי שהחליט ללכת למסעיו מכדיתא לפומבדיתא, יצטרך להודות על שיבה לחיי חברה בזמן שהוא עשה את השיקול שלו והחליט שהנסיעה הזאת כדאית עבורו, ובכלל, הוא הרי לא היה מעותד להיבדל מהחברה אלא למשך פרק הזמן שהוא עצמו הועיד לכך, אז על מה בדיוק התודה?

זה שאתה החלטת על משהו והיית מוכן לשלם מחירים שנדרשים לשם כך, לא מונע ממך להודות על כך שסיימת לשלם את המחירים ושעזרו לך להגיע למחוז החפץ ולסיים את שהותך במדבר.

בס"ד י"ב בכסלו תש"פ

שה' הוא שהכניס את עם ישראל למצרים – מבואר בברית בין הבתרים, בה ה' מבשר לאברהם 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'.

התכלית של הגלות והשעבוד במצרים, רמוזה בכינוי שהתורה והנביאים נותנים למצרים – כור הברזל. הברזל מוכנס לכור כדי לחשלו ולחזקו, וכך גם עם ישראל נכנס לכור הגלות והשעבוד כדי שמתור ראיית עומק הרע – תופנם אצלו השאיפה לטוב. מי שחווה סבל וייסורים – יודע להעריך את חירותו.

במדרש על הפסוק 'גוי מקרב גוי' יש דימוי נוסף – למיילד המוציא עובר ממעי אמו. ברחם אמו מתפתח העובר ומבשיל להיות 'חי נושא את עצמו'. במצרים חווינו לא רק סבל וייסורים, אלא גם נחשפנו לעוצמה המדינית והתרבותית של המעצמה המצרית, ועולה בנו השאיפה ליצור ממלכה עוצמתית שבה כל העוצמה המדינית והתרבותית תופנה אל עשיית הטוב.

בברכה, ש"צ

יחזקאל בנבואתו מתייחס לקלקול הרוחני של עם ישראל שנשקעו שם ב'מ"ט שערי טומאה', דבר שלא היה בגזירת 'ברית בין הבתרים' אלא מהשפעת הסביבה על בני ישראל., ועל היגררות זו מוכיח יחזקאל את עם ישראל 'אביך האמרי ואמך חתית' (טז,ג).

בפרק כ אומר יחזקאל שכבר במצרים הוכיח ה' את ישראל על הליכתם בדרכי הגויים: "ואמר ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו' ובני ישראל לא שמעו, ובכל זאת הוציאם למען שמו 'ואעש למען שמי לבלתי החל בעיני הגויים… ואוציאם מארץ מצרים…'.

הווה אומר: היו שתי סיבות לסבל במצרים. היסוד היה הייעוד של 'ברית בין הבתרים' שנועד לחשל ולצרף את עם ישראל, אך הסבל הוחמר עקב כשלונם של בני ישראל והיגררותם אחרי חטאי מצרים.