מהות השפה והקשר לפרדוקסים

אפרופו תשובתך בטור על שירו של שלום חנוך, שבו ענית לי שדימויים חזותיים (הדוגמה הייתה ציור של אשר) הם כמו שפה. היה נראה לי שעדיף לפתוח שרשור חדש ולא לחפור על זה שם… מכאן הפנייה הנוכחית.
בכא אני חושב שאתה טועה. יש הבדל מהותי בין שתי התופעות והבדל זה יוצר יחס שונה:
1. השפה בנויה מסימנים שרירותיים ולכן היחס בינה לבין המציאות שהיא מתארת מחייב את פעולת הגישור של השכל. השכל הוא כושר היכול ליצור קורלציה קבועה בין  המילה למציאות נתונה (לחבר בין הסימן למסומן).
2. לעומת זאת הדימוי החזותי, למשל הידיים המציירות את עצמן של אשר, הוא לא "סימן" ולכן הוא גם לא מגשר בינו לבין המציאות כביכול.
3. בגלל מעמדו השרירותי הסימן הלשוני (המילה) לא יכול לשאת על גבו תמונת מציאות מקיפה ומפורטת אלא לכל היותר לקודד מציאות כזו.
4. לכן הסימן הלשוני לא יכול לעבוד לבדו אלא זקוק לשרשרת של סימנים כאלה הבאים זה אחר זה. נדרש "טקסט" הנובע מנקודת הפתיחה- המילה ראשונה- ועד שהוא בא לידי מיצוי בסופו (המילה האחרונה).
5. "נביעה" כזו לא תוכל למצוא בדימוי חזותי.
6. מכאן ההבדל בין פרדוקסים מילוליים לבין חזותיים. לדוגמה פרדוקס השקרן, הכולל התייחסות עצמית של הטקסט, מותנה בנביעה של המשפט מהמילה הראשונה ועד האחרונה. יש פה תופעה לינארית-השתלשלותית. ללא "אירוע" ההשתלשלות לא הייתה נוצרת ההתייחסות העצמית וממילא גם לא הפרדוקס. לעומת זאת הפרדוקס של אשר איננו השתלשלותי אלא "מראה את עצמו" באופן ישיר, מלא ומיידי. לכן גם לא נוכל למצוא נקודה ארכימדית בציור שממנה נובע הפרדוקס, כלומר אין יד ראשונה ויד שנייה (אין ליניאריות)
7. התוצאה המעניינת של הניתוח הזה, בהנחה שהוא נכון, היא קיומם של שני מסלולי נביעה שונים, אמנם מקבילים, לפרדוקסים. המסלול הראשון המילולי מושתת בעיקר על פעולת השכל והזיכרון; המסלול השני החזותי מושתת על פעולת החושים והאינטואיציה.
דעתך?