מה קורה לציונות הדתית?

שו"תקטגוריה: כללימה קורה לציונות הדתית?
מ' שאל לפני 8 שנים

היי, השתתפתי שלשום בכנס להשקת ספר חדש בנושא העמדה של הציונות הדתית בנושא השימוש בכוח: "מגבורת הרוח לקידוש הכוח. דעתו של המחבר, דרור גרינבלום, היא שהציונות הדתית הפכה מתנועה מתונה גאולית-אוניברסלית לתנועה משיחית אקטיביסטית שיסודותיה ההומאניים נדחקו לקרן זווית.
השתתפו דמויות חשובות בשדה המחקר וההגות: פרופ' דב שוורץ, פרופ' עמנואל אטקס, פרופ' דון יחייא, חיים באר, הרב יובל שרלו.
 
אני התמקדתי בשנים 1967-1948 (השנים שבהן עוסק בספר) ומתחתי ביקורת מסוימת על המסקנות. דעתי האישית היא שהשינויים אכן חלו, אך זאת אחרי מלחמת ששת הימים.
 
מצ"ב עיקרי דבריי, בניסוח לא מוקפד. שולח לכם שמא תמצאו עניין.

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 8 שנים

דברים כדרבנות.
ככלל, נושאי דיון כאלה לוקים בדרך כלל במתודולוגיה בעייתית. אין מדדים ברורים שיכולים לקבוע את יחסה של חברה לנושא כלשהו. ואפיילו כשקובעים מדדים (כמו מספר הציטוטים ליום וכדומה) הם לא בהכרח מייצגים. אלו "מדעי" החובה לטוב ולרע. לכן בד"כ בוחרים דוברים כאלה או אחרים ומתוכם דברים כאלה או אחרים, ורואים בהם מייצגים נאמנים לדעתה של החברה שממנה הם באים. בדבריך הצבעת על כך בצדק.
אמנם צריך להיזהר גם מכשל דומה לצד השני. אמנם נכון שזהירות מהכללות היא טובה וראויה, אבל הזהירות הזאת יכולה להביא לכך שלא נרשה לעצמנו לשפוט ולאפיין חברות בכלל (ברוח הפוליטיקלי קורקט הזכור לטוב). התחושה שלי (מהתרשמות אישית כמובן) שאכן יש הבדל בין החברה הקיבוצית לחברה במרכז הרב. ציטוטים כאלה או אחרים לא בהכרח מבטאים זאת, שכן הם נבחרים בצורה די שרירותית. אבל קל להתרשם שהאתוס הכללי הוא אכן שונה. הדוברים המיוסרים בשיח לוחמים הפכו לאתוס הקיבוצי-שמאלי ואילו הדוברים האחרים לא מאד נוכחים בו ​(חלק מזה בגלל העריכה המגמתית שתיארת. עבורי זה היה חידוש גדול). לעומת זאת, האתוס הציוני-דתי נשלט בידי הדיבורים הלוחמניים, ושאר הדיבורים המיוסרים לא מאד נוכחים בו (וכאן כנראה בלי צנזורה מכוונת). לכן ההבדל בינו בדיבורים כשלעצמם, שבכל צד יש כאלה ויש כאלה. ההבדל הוא במשקל שמקבלים הדיבורים השונים בחברה בכלל. ובאופן כללי יותר, ראוי להבחין במחקר כזה בין נתונים על המנהיגות ואנשי ההגות לבין נתונים על השקפת האדם ברחוב (עם שבשדות).
ועוד הערה אחרונה. אני לא בהכרח רואה את ההבדל הזה באופן שיפוטי. אין חובה מוסרית להיות מיוסר. יש חובה מוסרית לנהוג נכון ובאופן ראוי. אין גם חובה מוסרית להיות הססן ולא מגרעת מוסרית בנחרצות במלחמה. לכן המוכנות להילחם ולהרוג לא בהכרח מצביעה על חוסר מוסריות או אטימות לחיי אדם. אומר זאת בצורה חריפה יותר: אפילו הריגת שבויים אינה בהכרח כזאת. היא כמובן מנוגדת לחוק הבינלאומי, אבל כשחושבים על כך לגופו לא בטוח שהריגת מישהו שמהווה עליי איום בעצם קיומו, ובפרט מי שפתח נגדי במלחמה שרירותית וסתמית רק כדי להרוג אותי (כשאינו מקבל את החלטת החלוקה של האו"ם) היא לא מוסרית. לא אכנס כאן לדיון המתבקש במקרה של אלאור אזריה שלדעתי הוא דוגמה מובהקת לדבריי. מעבר לזה יש לזכור את יחסם של הערבים לשבויים ולאזרחים שלנו מזה מאה שנה. תגובה פרועה כלפיהם, בפרט אם היא בשוליים, נראית לי די טבעית (גם אם בד"כ איני מזדהה עמה). ההשוואות שנעשות חדשות לבקרים לגזענות וליחס למיעוטים ברחבי העולם (ע"ע האלוף יאיר גולן ועוד הרבה) הן אוויליות במקרה הטוב, ובמקרים רבים סתם מרושעות ומוטות. אין דבר יותר טבעי מלשנוא מי שכל זהותו ומאווייו הלאומיים היא הרצון להרוג אותי ואת בני עמי. זה שהדבר טבעי לא אומר שהוא מבורך או אצילי. הוא לא. אבל הוא טבעי, וככזה לדעתי הוא לא מצביע על כשל מוסרי עמוק מדיי. כולנו בני אדם.

השאר תגובה

Back to top button