מוחלטות של הכרתנו וקיום החלטי של תורה ומצוות

לשלמה, ערב טוב!
אני חייב להבין את טענותייך- אם אתה מניח שיש חווית פנימית שהיא נותנת פשר לראיות החיצוניות (בין ראיה אמפירית ובין אפריורית), א"כ מדוע אתה מסתפק?
במילים אחרות: הרי הדבר היחיד שלא ניתן לערער עליו זה על עצם חווית העצמית (ואיני מתכוון לדקראט, היות והוא העמיד זאת ברמה הלוגית של אין טענה בלי טוען, ועל זה אפשר לדחות שמי אמר שיש טוען. אלא כוונתי לחוויה פנימית שהיא משקיפה על כולם, גם אם נטיל החווה יטיל ספק בעצם העולם החיצוני בכלל או אפי' יטען שא"א לדבר על כלום כווטיגנשטיין. זה לדעתי מה שהתכוונת אתה!). וא"כ מה רע שהאותנטיות האינדודואלית אכן קובעת מה נכון?!
ז"א שניתן לומר מטרת הראיות והחשיבה הרציונלית עצמה, כל מטרתה היא רק להעמיד את מה שנמצא בעצמך פנימה! כמובן- רק כל עוד שהאדם מתבונן בעצמו שוב ושוב ובודק מדוע הוא מחליט לקבוע כך ולא אחרת, האם זה משוחד ומנטייה חיצונית (ואז שוב פעם אין תוקף להבנתו), או מבחירה קיומית פנימית (אשר רק לה יש תוקף אמיתי)!
אשמח לשמוע את דעתך (בדר"כ איני מגיב כך)…

לפאפאגיו
אסביר (כעת בשעה שאיננה אחרי שתיים בלילה אוכל גם לעשות זאת בצורה טובה יותר…):
הבעיה שלי, שאם אין אמת אליה אנו צריכים להתכופף, אמת מוחלטת כלשהי, אלא אך ורק לאמת הפנימית אשר נמצאת בתוכנו – כל התורה ומצוותיה הן שקר אחד גדול.
אם זאת המציאות – ובכן, אלך לי אל הר הפגאניזם ואל גבעת ההינדואיזם, ולא אשאר נאמן לדת המונותיאיסטית הטהורה, אשר העיקרון המקודש ביותר שלה, אולי, הוא המוחלטות: 'אני נכונה – ואין עוד!'
וכפי שכתב כבר הרב בן אמוזג באחד מספריו: '…מהלכו של ההיגיון התנהל בתיאום מושלם עם מהלכה של הדת. שליטתם התמידה בשלווה יחסית, עד אותו היום שבו עצם העיקרון ש לעבודת אלילים – על היה מבוסס כל העולם הקדמון – נפרץ על ידי הפילוסופיה והיהדות, ואז החברה עצמה, בהרגישה שהיא מאבדת את מרכז הכובד הקדום שלה, החלה כתוצאה מכך לתור אחר דת חדשה…'.
ודפח"ח: מבחינה לוגית, אני מסכים לחלוטין, אחר העמקה גדולה בעניין, עם הרב מיכי. אבל מציאותית, אינני מצליח להבין ולקבל זאת. מלבד שבמציאות רק האמונה המוחלטת קידמה את העולם (הרב מיכי כתב שזה לא נכון – אשמח בבקשה להסבר. תודה), כל מהותה של התורה היא דגל האמת המוחלטת.
זהו, אולי, סודו הגדול של המונותיאיזם!
אי לכך ובהתאם לזאת – האמירה שאני מקשיב לאמת הפנימית שלי, שווה לאמירה שאני עושה מה שאני רוצה. אז במקרה, הגעתי לאותה מסקנה אליה הגיע הרב, האב או החבר שלי – משה אמת ותורתו אמת. ויש אלוהים.
מה המשמעות של ההחלטה הזו? מה התוקף והמעמד שלה? בחירה אנושית כזו, בעיני, היא דת רציונאלית בלבד, אשר איננה יכולה לשמש כדת.
דת, בעיני, היא משהו אליו אני רשאי לסגוד.
אכן כן, לסגוד. סגידה איננה מילה גסה: כלפי האלוהי, אני סוגד. אך כלפי האנושי – לעולם לא אוכל לסגוד! ודבר שנובע מתבונתי שלי, איננו בר התבטלות כלפיו. כי תמיד יוכל לעמוד בשבט הביקורת…
אין לי ספק שחכמים בכל הדורות הזמינו שאלות וחקירות (טוב, חלקם לפחות). אבל היו אלה שאלות; לא קושיות. מרגע שאינך שואל, כתלמיד לרב, כמאמין לדתו; אלא כמישהו חיצוני לדת, ששופט אותה ובוחן אותה – מרגע זה ואילך, אתה כופר. אולי אחר כך תשתכנע, אין לדעת; אבל אפילו אם תשתכנע – מה שווה אמונה זו? אתה חושב שזה נכון. ועוד כמה אנשים. אנשים אחרים חושבים אחרת. אתה לא יותר צודק מהם!!
והיהדות, מה לעשות, אומרת בפירוש: אני יותר צודקת מהן….

אם כבר, אשלח כאן כמה קטעים מספרו הנפלא מאוד של עזריא קרליבך, 'הודו': הוא מתאר שם רשמים מסע שערך בהודו – ופורס שם קטעים ארוכים של דיונים אודות מהות משנת ההינדואיזם, ודרכה אודות הפגאניות כולה. מומלץ בחום.
[אני לא מצליח לשלוח. אולי אעלה בדרך אחרת. בכל מקרה, את עיקר דבריי אמרתי, לדעתי.]

האמת, אני חש נקיפות מצפון עזות כלפי הרב מיכי, שקרא את מה שנכתב אתמול באמצע הלילה בחוסר בהירות דעת, ויצא ארוך ומסורבל. אני מקווה שכעת אני מבהיר יותר את דברי (הגם שבכ"ז ענה לעניין והשיב כהלכה… אח, השכל הרציונלי המבריק! תענוג).

אין אפשרות להעלות תמונה כאן?

דומני שאתה מערבב בין שני מובנים של מוחלטות: 1. אמת אובייקטיבית (שאמיתותה מצויה מחוצה לי). 2. אמת וודאית לחלוטין. השני לא קיים ולא נחחוץ. הראשון ודאי נחוץ וגם קיים.

לשלמה, תודה על התשובה!
אתה טוען שאם אתה פועל ע"פ האמת הפנימית שלך אין לכך תוקף היות וזה סתם רצון שרירותי בקיים בך אולי אפי' באופן דטרמיניסטי (שופנארהר), אך על זה גופא דבריי עונים- וזאת משום שעיקר טענתי היא שיש לחלק בין פועלה ע"פ הרצון שנובעת מאי שליטה במקורה (ע"פ דחפים או ע"פ חינוך או ע"פ תכונות מולדות וסביבתיות), ובין החלטה ובחירה הנובעת מהתבוננות פנימית (לעיתים שהליך שלוקח שנים) בעצם הקיום.
וההבדל בבחירה זו היא שאינה נובעת כלל מתפיסה חיצונית אל האדם אשר בה אפשר להטיל ספק מהי מקורה או אם היא בכלל קיימת (או ספק אידאליתי או ספק על דרך דיוויד יום), אלא בחירה והסתכלות הנובעים מהקיום היחידי שוודאי- החוויה הפנימית בעצמה! ולכן א"א להטיל בה ספק (שהרי היא האדם בעצמו)
ופה יש להוסיף שדעתי היא שנקודת האמת הזו (שנובעת אך ורק מחווית הקיום עצמה מו"ב), היא עצמה ההתגלות האלוקית שיש באדם- הצלם האלוקים שבו!
מקווה שהייתי ברור יותר.:)

לרב מיכי – אשמח להסבר, הן לגבי מה שהשבת כעת, חילוק בין אמת אובייקטיבית לוודאית לחלוטין. האם האובייקטיביות של אותה אמת, אין משמעה ודאות מוחלטת? אין משמעה שבהשגתי זו ירדתי לרובד המוחלט של אותו ציור ועניין?
ועוד אשמח לדעת, היכן אנו רואים שאנשים מסופקים קידמו את העולם. לכאורה רק אנשים שהאמינו במוחלטות דעותיהם קידמו משהו.
ועוד אשיש לשמוע, באיזו אספקלריא אתה רואה את היהדות, שאתה מצליח לראות אותה כפי שאתה מתאר – כלומר, לא טוענת למוחלטות, לא דוחה תפיסות אחרות, ובמילים אחרות – לא פגאנית… אשמח לקבל את האספקלריא הזו, לכשתימצא!

ושוב תודה, על התגובות המהירות והנפלאות.

במילים אחרת: אין ההכרעה נובעת "תבונתך שלך", אלא מתפיסת הקיום בעצמה אשר היא הדבר היחידי שאין לך ספק בקיומו!

לפאפאגיו
עשה נא לי טובה: אף אחד לא מגיע אל מסקנה מתוך עצמו, שיש לקיים את תרי"ג מצוות… לכל היותר, שיש אלוהים. יותר מכך – לא.
אז מהיכן אנחנו מגיעים למסקנות אלו? מתוך הכרה של משהו חיצוני לנו; חקירה ודרישה עליו; קבלת תשובות, דחייתן, עוד תשובות, התבחבשות כמה שנים – ומסקנה יחסית סופית, שמושפעת מאינספור תהליכים פנימיים שמוטמעים בנו (אתה יכול לקרוא לזה נשמה; אגב, יש מקורות של חכמים הטוענים שיהודים שהמירו את דתם לדת כלשהי, על אמת ולא בגל תאוות, היה זה בגלל משהו נשמתי. ומדובר דווקא בחכמים היותר רציונאליים שאני מכיר… ואכמ"ל), ותהליכים חיצוניים שעברנו, שגם הם השפיעו על גיבוש משנתנו האחרונה.
אם אנחנו באמת מגיעים למסקנות רק מעצמנו, מהתבוננות אל תוכנו פנימה – מה שאני מסכים שהוא החוויה האמיתית והחזקה ביותר שאין אחריה עוד – אתה תהיה פגאני הינדואיסט קלאסי. בשום אופן לא יהודי.
היהודי, צר לי, מקבל את האמת שלו מבחוץ. לא מבפנים.

איך היא אמורה להיות מוחלטת אצלו – למרות שהיא מבחוץ? אין לי שמץ. זו שאלתי.
(אגב, כאן חידדת אצלי נקודה חשובה, תודה לך).

אוסיף מקור נוסף שמצאתי, ברשותכם, שמדגים את העניין באופן נפלא ממש, על עניין אחר – שלטעמי זהה לנידון דידן. זהו תיאור של דרכו של אדמור מסוים, שנקט קו קיצוני מאוד בכל הקשור לקבלת סמכות האדמור, עד כדי ביטול מוחלט לחלוטין (קיצוני גם ביחס לשאר פלגי החסידות). וכך אמור במאמר העוסק בכך:
'לבסוף, מדגיש רוטנברג, לא מראה העיניים הוא הקובע: ישנם צדיקים הנראים כחסרי מעלות ובעצם הם בעלי מעלות גדולות ורק מסתירים אותן בשל ענוותם, וישנם כאלה הנראים כצדיקים חדורי עוצמה והתלהבות אך בעצם הם צבועים. "גם מי שמבחוץ נראה לנו כצדיק גדול, הרי שחלילה הוא יכול גם להיות מה'שידין יהודאין', ולא נדע כלום מזה" (שם, עמ' צג). במהלך מתוחכם מביא אפוא הרבי מרוזלא את הקורא לידי ספק קונסטרוקטיבי: אין הוא יכול להשתחרר מן החובה לקבל על עצמו רבי, משום שחובה זו הכרחית ונצחית; אך הוא יכול וצריך להימנע מכל שיפוט על הרבי, משום שכושר השיפוט שלו מוגבל מעיקרו. המסקנה המתבקשת היא אפוא המסקנה השמרנית: עליו לדבוק ברבי ה"ממסדי", ולהימנע מלבחון אותו או להרהר אחריו.'
והלא זה נפלא!
אין פתרון אחר, מלבד לסתום את הפה…
או בפרפראזה לדברי רבותינו (בתקווה שימחלו לי על כך): שתוק וקבל שכר.

פאפאגיו – בתגובה 'עשה נא לי טובה' לדעתי מנוסחת תשובתי על בוריה, אנא תתייחס אליה. אם אתה חולק על האמור שם – אשמח לשמוע.

לשלמה.
לא אמרתי שאגם מגיע למסקנה 'מתוך עצמו' שצריך לקיים מצוות, אלא אמרתי שנקודת האמת הפנימית רק מכריעה מהי ראיה וטענה אמיתית ויותר מסתברת ומהי טענה וראיה שהרצון להכריע בעדה נובעת מאילוצים גופניים חיצוניים.
וזאת משי סיבות: 1- כפי שהזכרנו, אדם יכול לכפור בכל הסובב אותו אם קיים (ואפי' א"א לדבר עליו), אך בנקודת המוצא פנימית א"א לכפור , ולכן על פיה האדם יכול להתבונן מהיכן נובעת נטייתו להכריע כצד אחד בראיות ובטענות.
2- אני טענתי שנקודה זו היא הקשר בין האדם לאלוקיו, אך הרצון החיצוני הינו דטרמניסטי ותו לא.

מה לא ברור? כשאני אומר שתורת היחסות היא אמת אובייקטיבית זה אומר שזו אינה הזיה שלי אלא הבנתי את המציאות. אבל עדיין אולי אני טועה. אין תלות בין שתי המשמעויות של המוחלטות.
השאלה האם אנשים מסופקים קדמו את העולם או לא אינה חשובה, כפי שהסברתי. אבל עובדתית אתה טועה בהנחתך שאיני יודע מניין אתה שואב אותה. מהיכן שאבת את ההיפותזה הזאת שכל מי שקידם את העולם היה בטוח לגמרי בדרכו? אני אפילו לא יודע מניין להתחיל לענות על משהו שאינו שאלה (וגם אינו חשוב).
לא הבנתי את השאלה לגבי אספקלריא. מה פירוש באיזו אספקלריא רואים משהו? אתה שואל אם היא מאירה או לא? אם שואלים משהו כדי לכתוב זאת בעברית ולא לכתוב פיוט בצורת שאלה.
היהדות כמו כל אמת אחרת היא מוחלטת במובן של אובייקטיביות אבל לא במובן של וודאות. היא דוחה תפיסות אחרות (כגון האתאיזם), ואין קשר בין כל זה לבין פגניות. אספקלריא? לא מבין מה זה קשור לכאן ומה בדיוק אתה שואל.
נדמה לי שהדיון הזה כבר התפזר לגמרי אז מציע לעצור אותו כאן.