מחיית עמלק

"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (כה, יט) תמחה את זכר עמלק, מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היתה (רש"י) המנ"ח (מצוה תרד) הביא את לשון רש"י, וכתב: ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר ברמב"ם ובחינוך, ואיני יודע מהיכן הוציא רש"י זה וכו', וממעשה דשאול [שנצטוה ע"י שמואל להרוג גם את הבהמות (שמואל א טו, ג)] אין ראיה, דהקב"ה ציוה לו אז ע"י שמואל, אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו, ע"כ.
אמנם, מצאנו מקור לדברי רש"י במדרש רבה (איכה סוף פרק ג), וז"ל: רמיה אמר 'תרדוף באף ותשמידם' (איכה ג, סו) ומשה אמר 'כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים' (שמות יז, יד) וכו', מתחת השמים, שלא יאמרו, אילן זה של עמלק, גמל זה של עמלק, רחל זה של עמלק, ע"כ. מבואר שיש מצוה למחות גם הבהמות של עמלק, וכמש"כ רש"י. אלא דצ"ע, מהא דכתיב (שמואל א כז, ח-ט): 'ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגזרי והעמלקי וגו' ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים'. מפורש בקרא שדוד לקח את הבהמות של עמלק, ולא הרגם. וביותר צ"ע, מהא דכתיב (דברי הימים א יח, יא): 'גם אותם הקדיש המלך דוד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים מאדום וממואב ומבני עמון ומפלשתים ומעמלק', הרישלא נמנע דוד מלקחת את הכסף והזהב אשר נשא מעמלק, ולא איבדם מתחת השמים, ולא עוד אלא שהקדישם לגבוה לקבעם בבית המקדש. (ראה שו"ת עונג יו"ט בהקדמה אות ו בהג').
עוד באותו עניין קשיא לי, דהא, מנהג ישראל, לכתוב שם עמלק תחת הנעל, ולמחות את שמו ומקור מנהג זה, בארחות חיים מלוניל (הל' פורים אות מא), שהביא מה שנהגו בפרובינצא ובצרפת שלוקחים הנערים חלוקי אבנים וכותבים עליהם המן, ומקישים זו על גבי זו, על מה דכתיב ושם רשעים ירקב, וכתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק, עכ"ל. [וכן הוא בספר המנהגים (הל' מגילה סי' יח) ובספר יסוד יוסף (פרק פב), ועי' בספר שיחות חפץ חיים (ח"ב עמ' עא) שהביא שכן היה גם מנהג החפץ חיים, עיי"ש].
ולכאורה ענינו הוא, משום מצות תמחה את זכר עמלק [כלשון הארחות חיים וכדמשמע ברמ"א (או"ח סי' תרצ סעי' יז)].
וצ"ב, הלא מצות מחיית עמלק מחייבת להורגו ולאבדו מן העולם, וא"כ כיצד במחיית שמו בלבד מקיים מצות מחייתו.
וביותר צ"ב, דאיזו מחיה היא זו אחר שהוא יצרו והביאו לעולם, שהרי קודם הכתיבה לא נזכר שמו כלל, אלא שהוא כתבו, ועד כמה שכתבו שוב מחקו להחזירו לקדמותו. [דו"ק היטב בלשון הרמב"ם (ספה"מ עשה קפט) ביסוד מצות זכירת עמלק]