מלתא דאיכא בק״ו טרח וכתב לה קרא
בקידושין ד: למעלה, אומרת הגמ׳ שבעקרון התורה לא כותבת דין שיוצא בק״ו, ואם היא כותבת אותו סימן שזה בא ללמד משהו אחר. ואז בא הגמ לומר איך זה מסתדר עם הכלל שמילאת דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא, כלומר מי אמר שזה בא ללמד משהו אחר אולי זה אותו דין אלא שטרחה בתורה לכתוב אותו. ואז משיבה הגמ שהכלל הזה אומרים אותו כשאין לנו תירוץ אחד, אבל אם יש תירוץ אחר כגון דין אחר ללמוד אז כן לומדים אותו.
תמיהני, לפנינו שורות של חוסר ישירות אינטלקטואלית. אתה מודע שהתירוץ ״מילתא דאתיא בק״ו טרחה התורה לכתוב אותו״ הוא לא תירוץ נכון (אחרת היה אפשר לתרץ אותו גם כשהיה ניתן ללמוד דין אחר), ואתה בכל זאת משתמש בו במקומות שאתה לא רואה איזה דין אחר ניתן ללמוד ! זה מירפסן איגרא. למה לא להיות ישר ולהגיד פשוט ״התורה בא ללמד משהו אבל אני לא יודע מה״, ובמקום זאת להציג תשובה מופרכת שאומרת שהיא כתבה את הק״ו כך !!?
ראשית, בפשטות ייתכן שזה גופא מה שכתוב כאן. מבחינתנו התורה כתבה משהו שיכולנו ללמוד בקו"ח. אולי פספסנו ויש פירכא על הקו"ח ואולי לא.
אבל גם אם תקרא את הגמרא מילולית, יש בהחלט אפשרות לאמץ פתרון דחוק כשאין פתרון אחר. גם אוקימתא או חסורי מחסרא מעלים כפתרון לקושי, אבל רק אם אין לנו הסבר אחר. אז למה דוחים את כל הקושיות ממשנה או מברייתא בטענה של חסורי מחסרא? כי זה דחוק.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer