מנהג, פרשנות חזל

השואל הוסיף את ההודעה הזאת:

פתחתי שאלה חדשה מכיון שלא הצלחתי להשאיר תגובה בשאלה הרלוונטית. אולי בגלל האורך ואולי בגלל תקלה.
תודה רבה על תשובת הרב. רק כמה הערות.
1- האם בכל אופן יש מקור חשוב/מקיף שדן בנושא קבלת מנהגים חדשים בשעה שידוע שורש מקורם בטעות (אולי בעידן האינטרנט- מהפכת הידע?).
ככלל אני חושב שמכיון שחז”ל הסמיכו את המנהג על “אל תטוש תורת אמך” שזה פסוק מדברי קבלה, אין כאן מקור (שהרי הרמב”ם כותב בהקדמה לפיהמ”ש שאין לנביא סמכות לחדש דין והלכה, והוא שקול כאחד לגבי דעות חכמים), רק יש כאן איזשהוא תיקוף לאינטואיציה ולסברא שהיתה קיימת כבר אצל חז”ל (ויש לציין למחלוקתם החשובה של המלבי”ם ושל רבי יצחק הלוי בעל הדורות הראשונים לגבי דרשות חז”ל (למיטב זכרוני המחלוקת היא לגבי דרשות שאינן בי”ג מידות, ואולי גם לגביהם. איני זוכר כעת). ככלל אני חושב שמחלוקת זו היא כ”כ חשובה ואינה ידועה ומפורסמת כמו “שמגיעה לה”. אשמח אם הרב יכתוב על כך. או אם הרב כבר כתב, אשמח לציון למקום הרלוונטי).
2- אם הבנתי נכון הרב מסכים שדברי הירושלמי והרמב”ם זהים בגישה שאין לבי”ד סמכות על הפרשנות רק סמכות על החקיקה “הפרטית” שלהם (הבאתי אותם כמקורות לענין זה ולא לענין ביטול מנהג. רק ציינתי את הטור הרלוונטי).
3- לגבי עדות אשה הרמב”ם כתב בב’ מקומות. האחד בסוף הלכות גירושין -שם לכאו’ סתר את עצמו בתוך אותה הלכה עצמה- ובהלכות עדות פרק ה.
בסוף הלכות גירושין כתב ‘אל יקשה בעיניך שהתירו “חכמים” הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו”ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו. שלא הקפידה “תורה” על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת. כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו. שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו “חכמים” בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות’ (התודה לויקיטקסט על ‘העתק הדבק’. הדגשתי במירכאות את הסתירה). שבתחילה ובסוף כתב שהעדאת ע”א היא מדרבנן ובתווך נראה שזה דין תורה.
בהלכות עדות כתב בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה.
גם כאן מבואר שזה מדרבנן.
אני חושב שהפירוש הפשוט בדברי הרמב”ם מבוסס על כך שבקבלת עדות ישנם שני חלקים שונים. 1- האמנה לעדים שהם עצמם אכן ראו/סבורים את מה שמעידים לנו. חלק זה הוא האמנה לגבי עצמם (כמו בשאחד”א). 2- אם נסמוך על שיקול דעתם, יש לנו לאמץ את תפיסתם לגבי המציאות. וזה החלק השני שנתחדש בקבלת עדות. שעל הבי”ד לחתוך את הדין כפי תפיסת העדים את המציאות (בדומה ללשון הרמבם בהלכות יסודה”ת ביחס לעדים וכלשונו בריש הלכות עדות).
אני סבור שביחס לחלק הראשון יש להאמין לע”א בכל מקום דעבידא לגלויי. וכמו שכ’ הר”מ שדבר רחוק שיעיד בשקר. אבל אין כאן סברא רק לגבי החלק הראשון- כלומר רק שנאמין שהעד עצמו סבור כך, אך עדיין אין לבי”ד לאמץ את תפיסת העד, ולסמוך עליו שבאמת כך המציאות. חלק זה מסור לשיקול דעת החכמים, הם יכולים לקבוע את הקריטריונים לחשיבה שלהם על המציאות. ונתחדש בתקנתם לאמץ את תפיסת העד.
לכן מחד כתב הרמב”ם שאין צריך לחקור את העד והוא נאמן מדאורייתא בכל מקום דעבידא לגילויי. אך מאידך הקולא למעשה מבוססת על תק”ח משום עיגונא.
לפי”ז מבוארים גם דברי הר”מ בהלכות עדות. אני חושב שהרמב”ם השווה את נאמנות ע”א באשה לנאמנות ע”א בסוטה ובעגלה ערופה. בשני המקומות נראה שאין צורך להאמין לעד שאכן המציאות היתה כדבריו, רק להאמין לו שהוא באמת ראה את מה שמעיד (שהרי בהלכות סוטה הר”מ כותב שבאמת אין הע”א נאמן לאסור את האשה על בעלה, רק שמתוך שאין בה דין השקאה נשארת באיסורה לבעלה (ולא כמו שנראה מרש”י בכתובות ט,א שהתורה האמינה לעד שנבעלה). וכן לענין עגלה ערופה המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שעגלה ערופה מובאת רק כשאיש לא יודע מי הרוצח, א”כ אין דין שבי”ד ידעו מיהו הרוצח, ודי בכך שמישהו בעולם יודע מי הרוצח. א”כ מה שהאמינה התורה לע”א בעגלה ערופה זה רק לענין זה שהוא יודע מי הרוצח, אך אין כאן דין שבי”ד מאמצים את תפיסת המציאות שלו.

לאותה סוג נאמנות השווה הרמב”ם את נאמנות ע”א באשה. שהרי גם שם עיקר הנאמנות שלו היא לגבי ראייתו את המציאות. אך ההשלכה הדינית של כך עלינו היא חידוש מתק”ח).
לפי זה יש אור חדש בחילוק ההלכות בתחילת פרק ה מהלכות עדות.
הלכה א מתייחסת למקום שמדאורייתא מאמצים את תפיסת העדים- אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמו שביארנו בהלכות טוען.
הלכה ב מתייחסת למקום שנאמנות העד לגבי התפיסה שלו עצמו היא מדאו’. ולגבי ההשלכה של כך על בי”ד יש ב’ מקומות שזה מדאו’ ובאשה מדרבנן- בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה
הלכה ג רומזת לנאמנות ע”א באיסורים שם י”ל שאין העד נאמן ביחס למציאות רק להנהיג איסור (כחזקה וכדו’)- וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים (וכו’).
להבנתי הרב ציין את זה כמקור באותו הטור-כי מדאו’ אין ע”א נאמן בעדות אשה דילפי’ דבר דבר מממון.ובכל אופן הקילו.
אך מ”מ נראה שהביאור הנ”ל מספיק בשביל לומר שיש בפועל אפילו בע”א את אותה איכות של ב’ עדים.

תודה רבה!!

שלום רב.
קשה לי עם האורך הזה. אולי בזה שלא התאפשר לך להוסיף זאת כאן האתר רומז לך לא להאריך כל כך. 🙂
אגב, אם יש לך הודעה ארוכה, נעלם לך מקש 'להגיב'. לחץ על הטאב והוא יופיע.

1. איני יודע. תוכל לחפש ברשת. גם אם תמצא מקור, הוא עצמו כנראה יתבסס על מנהגים שקובעים מה גדרי המנהגים. אבל פסוק כמו 'אל תיטוש' יכול להוות מקור לזה שנהגו לנהוג לפי מנהגים. עיקרון שבונה את עצמו.
אם אשתמש ברוח הקודש כדי להבין למה התכוונת במחלוקת בין המלבי"ם לבעל דורות הראשונים, אני משער שכוונתך לשאלה של דרשות יוצרות או סומכות. לא הבנתי מה הקשר לכאן, אבל כתבתי על זה באורך ברוח המשפט וגם במאמר לשורש השני.

2. נראה שלא הבנת נכון. ברור שיש להם סמכות על פרשנות. להיפך, סמכות זו מוסכמת לגמרי גם על הרמב"ן, שחולק על סמכותם לחוקק (טוען שזה לא יוצא מ"לא תסור").

3. אני חילקתי בין הנאמנות העובדתית לבין היכולת להכריע על פיה בדין. זה נראה לי מאד דומה למה שכתבת כאן. אגב, ההבחנה הזאת מופיעה בשערי ישר בתחילת שער ז.