מניין המצוות לפי הרמבם

אנסח את שאלתי בצורה יותר בהירה. מאחר שלפי הרמבם ניתן להסיק שהפס פונה לביד ולא למזיק ובהנחה שנזיקין זה מלווה הכתובה בתורה עלינו להסיק שאכן בשום מקום לא נאמר שיש חוב ממוני המוטל על המזיק? אלא יכולת גבייה של ביד?.
אני יודע שלכאורה נראה שעשיתי קישור בין המצווה לבין החיוב הממוני, אך לא זוהי כוונתי. אני בסהכ מסיק מכך שהרמבם לומד שיש מצווה ציבורית שהפס מדבר אל ביד ולא אל היחיד ומכך הסקתי את דבריי. אלא אם כן נטען שהפס אכן עוסק ביחיד ואז חוזרת שאלתי מניין המקור של הרמבם לכך שיש מצווה על בי"ד? רסג לעומתו בספר המצוות החדש אכן כותב שזה מצווה של היחיד

בוודאי שיש חוב על המזיק, אחרת מה בי"ד גובה ממנו?! כמו שבדוגמה שהבאתי למעלה, גם החוק הישראלי אוסר לגנוב, אחרת אין הצדקה להעניש את הגנב.
המונח "בית דין" אצל חז"ל הכוונה לכלל ישראל (כמו קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו). הדינים המשפטיים מוטלים על הציבור, שכן מערכת משפטית היא עניין ציבורי. גם חוב שיש לראובן כלפי שמעון נדון בבי"ד. לכן כשאומרים שזו מצווה על בי"ד הכוונה שזו מצווה ציבורית: החייב חייב וביה"ד גובה ממנו. לא בכדי בה"ג מנה את ההלכות הללו במסגרת ה"פרשיות" שלו.

מצינו גדר דומה בריבית קצוצה (עיין יו"ד קסא ט"ז ס"ק ג) שיש כוח לבי"ד לכפות, אך הגברא לא חייב. כוונתי היא שיש מחויבות ציבורית לכפות את המזיק לשלם והמזיק כחלק מהציבור גם חייב לפעול לשם כך אך אין זה מתוך חיוב אישי פרטי אלא מכוח המצווה הציבורית

אתה עכשיו שואל או עונה? הרי זה מה שכתבתי.
אגב, בריבית זו כפייה על המצוות ולא כפייה משפטית, ולכן אינו קשור לנדון דידן. בפשטות יש גם על המלווה חובה להחזיר ללווה, אבל ללווה אין זכות לקבל זאת. הארכתי בזה במאמרי על חושן משפט.