מניין מצוות הפשט

באומרך שלמקרא אין מעמד של ממש בהלכה כוונתך כי ההלכה שאובה אך ורק ממסורת וקבלה?

לא. טענתי עוסקת בהווה ולא בעבר. חז"ל שאבו כנראה גם מהמקרא. אבל כיום זה לא קורה. אנחנו לא באמת לומדים מהמקרא מאומה. האכתי בזה טובא בכמה טורים בעבר (ובאופן שיטתי בספר השני של הטרילוגיה), ולא כדאי לפתוח את זה שוב כאן.

שלום ותודה.
עוד עניין שרציתי לחדד בתשובה הנ"ל (על השאלה הראשונה) האם כוונתך היא שהפוסקים לא הביאו את האיסור הזה מכיוון שאיננו מוזכר בתלמוד, היינו שהם לא הביאו את אותו האיסור אך בכלל אותו האיסור שהם כן הביאו שקאי על פסוק זה נכלל גם איסור זה של הריגת בנים בגין חטא אבותיהם, או שהפוסקים ספרו רק איסורים שמוזכרים בתלמוד, ובמניין המצוות לא מנו כלל את אותם האיסורים שלא מוזכרים בתלמוד.

השני

שוב שלום.
אם ירדתי לסוף דעתך רצונך לומר שמניין המצוות הוא ספירת מצוות ההלכה גרידא ולא מצוות התורה, ובהיות ולמקרא אין מעמד של ממש בהלכה (כלשונך) אזי לא נמנו מצוות הפשט.
והנה מקור המושג 'תרי"ג מצוות' בדברי הגמ' במסכת מכות (כג ב) דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם, ומכאן ראו לנכון מוני המצוות לעמוד על אותם תרי"ג מצוות.
הרי לך שנקודת המוצא ממנה יצאו מוני המצוות היא הפרויקט לספור את תרי"ג המצוות שנאמרו לו למשה מסיני (וכלשונה של הגמ' שם) וזה ודאי שמצוות ההלכה לא נאמרו יותר ממצוות פשוטו של מקרא, ואם כן נמצא שמוני המצוות החטיאו את מטרתם, הלא כן?

ברור. אם יש עוד מצוות אז יש לסקול (להוריד) מצוות כנגדן. זה לא אומר כמובן שיש כאן טעויות הלכתיות, שכן סקילת מצוות לא תמיד נסמכת על שיקול הלכתי. ברוב המקרים סוקלים מצווה בגלל שהיא נכללת באחרת ולא בגלל שהיא כשלעצמה אינה נכונה.
משום מה נדמה לי שכאן כתבת משה ואחר. שאין למנות מצוות שנלמדו מדרשות. זה כמובן לא נכון (למעט שיטת הרמב"ם בשורש השני). לרוב הראשונים המצוות שנלמדו בדרשות נחשבות גם הן כאילו נאמרו למשה בסיני.

שלום, וסליחה על ההטרדה המתמשכת.
א. כוונתי לא הייתה שלא נכון למנות את מצוות הדרש, אלא שעל כל פנים כשיש מצוות שיש בהם דרש ופשט ומשום מה ראו המונים לנכון למנות רק אחד מהם יש לבכר את הפשט על פני הדרש.
ב. אני יבהיר את שאלתי:
האם ההיסמכות על המצוות הכתובות אך ורק בתלמוד היא טעות מיסודה או שהיא צורה של ספירה מסוימת?

אני מבין שיש פסק הלכה חדש שאסור ללמוד תורה ולא שום דבר מהתורה.
אז איך הרמבם פוסק הפוך? האם הוא טעה?
וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לְמִידָתוֹ. שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָבִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּמָרָא:

כבוד הפוסק האחרון שואל עלי?
אם כן יועיל בטובו לציין היכן כתבתי את אותו הפסק החדש שכבודו מדבר עליו, (נא לציין באיזה מן הקטעים שכתבתי בהם נאמר כך, אולי אפילו באיזו שורה)

כשיש דרש וםפשט תמיד מה שמחייב להלכה הוא הדרש. לכן מונים אותו. עין תחת עין ממון הוא הדין ולא כפשוטו.
ב היא שאלה אחרת. אני לא חושב שהם טעו. רק במקום שבו יש פשט שלא נסתר על ידי הדרש וגם הוא נותר בעינו, שם אם משום מה התעלמו זו טעות לדעתי.