מספר שאלות

לכב' מו"ר מרן שליט"א,  מס' שאלות אשמח אם יענה על חלקם…

א]  בגמ' (מגילה ד, א): אמר ריב"ל, פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום, מאי איריא פורים אפילו יו"ט נמי, דתניא משה תיקן להן לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח וכו', פורים איצטריכא ליה, מהו דתימא נגזור משום דרבה, קמ"ל. וצ"ב, אמאי פשיטא לגמ' שגם פורים בכלל דין זה, הא י"ל דמשה תיקן רק לרגלים, ומהיכי תיתי דפורים בכלל דין זה. וביותר צ"ב, דהא דינא דשואלין ודורשין בענינו של יום הוא מדין תלמוד תורה, ואילו דין קריאת המגילה הוא מדין פרסומי ניסא. ונפק"מ בזה, במי שאינו מבין שאינו יוצא ידי תלמוד תורה, ומ"מ מקיים מצות קריאת המגילה שעיקר ענינה הוא פרסומי ניסא. וא"כ הא דאמר ריב"ל דפורים שחל בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום במקום קריאת המגילה, היינו דמקיימים בזה פרסומי ניסא, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א ממגילה הי"ג)|: ושואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת כדי להזכיר שהוא פורים, ע"כ. וא"כ מאי מקשה הגמ' מדינא דשואלין ודורשין בענינו של יום, הא התם זהו דין של תלמוד תורה, וגם קריאת התורה במועדים הוא ענין של תלמוד תורה. אבל הך דינא דשואלין ודורשין בענינו של פורים הוא מצד דין אחר של פרסומי ניסא, והם דינים נפרדים. עוד צ"ב, דבגמ' משמע שרק באופן שחל פורים בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום, אבל בפורים שחל בחול יוצאים ידי חובה זו בקריאת המגילה. ואיך יוצאים יד"ח שואלין ודורשין שהוא דין של תלמוד תורה ע"י קריאת המגילה שהיא רק ענין של פרסומי ניסא ואינו צריך להבין. וכמו שאמר מרן ז"ל דשאני קריאת התורה מקריאת המגילה, דבקריאת התורה כיון שיסודה מדין תלמוד תורה, יש דין להבין, משא"כ קריאת המגילה שכל ענינה פרסומי ניסא, אין דין להבין. וא"כ איך יוצאים יד"ח שואלין ודורשין בקריאת המגילה. [ומ"מ בהנך דינא דפורים שחל בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ומקיימים בזה פרסומי ניסא, היינו שמקיימים פרסומי ניסא ע"י תלמוד תורה, ובודאי צריך להבין אף דבקריאת המגילה עצמה אין חיוב להבין. וראה בלשון הרמב"ם שם דשואלין ודורשין בהלכות פורים, וברש"י במגילה שם כתב דדורשין איגרת פורים ברבים, ואפשר דהיינו הך ולא פלייגי]..
 
ב]  הדין פשוט (שו"ע או"ח תעה, א) שמברכים ברכת 'המוציא לחם מן הארץ' על כזית מצה הראשונה בליל פסח. ויל"ע, אמאי מברכין ברכת הנהנין על כזית זה, דהא כיון דמקיים בה מצוה, שוב אינו נהנה ממנה, דקי"ל (עירובין לא, א ועוד) 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' [ובפרט למסקנת הגמ' (ברכות לו, א) דחיוב ברכה הוא מסברא ד'אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה']. ובשלמא לשיטת הר"ן (נדרים טו, ב ד"ה והא), דאי נהנה גופו בשעה שמקיים המצוה, הנאה מיקרי, אף דלאו ליהנות ניתנו, אתי שפיר הא דמברכין על המצה ברכת הנהנין – 'המוציא לחם מן הארץ'. אולם לשיטת הרשב"א (שם ד"ה ואמר), דאף בכה"ג שגופו נהנה אמרינן דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מדוע מברכים 'המוציא' על מצת מצוה [וה"ה ברכת 'אדמה' על אכילת המרור].
 
וכתבי לענ"ד דיש להבין בס"ד, שאין דברי הרשב"א אמורין, אלא כשמעשהו של האדם, "מעשה מצוה" הוא, משום שהמצוה "דורשת" מעשה מסויים, כמו "טבילה",  שהיא "מעשה המצוה". ולכן, כיון שמעשה זה נאמר כדפירש"י "לעול", הריהו מפקיע את ההנאה שיש לו מ"הנאת הגוף" דבהדי מצוה. מה שאין כן, אם מעשה המצוה אינו מיוחד ומסויים למעשה מצוותו, אלא שאותו המעשה, הוא גם למצוותו וגם להנאתו, בכה"ג לא נאמרה ההלכה של מצוות לאוליהנות ניתנו. והוא יסוד נפלא .
ולפי שמעשה אכילת המצה למצוותה, הוא הוא מעשה האכילה להנאתו, הרי לפמשנ"ת מובן מאליו, שהכל מודים שמעשה האכילה למצוותו, אינה מפקיעה חלות שם "הנאה" ממעשה אכילתולהנאתו.
אשמח לדעתו הרמה של כב' מרן הגאון הגדול שליט"א..
 
ג]  שבח פירוות בשביעית:  בגמ' (ב"מ דף קט) נחלקו אביי ורבא, אם המקבל שדה מחבירו מקבל שבח שקמה, דהיינו עצים שהשביחו. ומייתי ברייתא: הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל, שמין לו, וכ"ת בירקא וסילקא, סילקא וירקא ביובל הפקירא הוא [וא"כ אין סיבה שהמקבל יוכל לתבוע אותם מבעל השדה], אלא לאו שבח שקמה. ודוחה הגמ': התם זביני מעליא ויובל אפקעתא דמלכא. ובחזו"א (שביעית ז, י) דן, אם שייך שתהיה ביובל תבואה שאין בה איסור ספיחין, לר"ע שסובר דספיחין אסורין מה"ת, באופן שהתבואה הביאה שליש בין ר"ה ליוה"כ, לר"י דס"ל דחל היובל רק ביוה"כ, וא"כ תבואה זו אינה לא ספיחי שביעית ולא ספיחי יובל. והעיר שם, דלפ"ז יכלה הגמ' למצוא היכ"ת, בשבח של תבואה וקטניות שהביאו שליש לפני יוה"כ. וכתב שם, דאפשר דלא שכיחי תבואה בציור זה, ולכך לא הביאה הגמ' אופן זה. ושוב הביא לעורר, דהגמ' יכלה להעמיד בירקא וסילקא בכה"ג. ויש להעיר, דהרמב"ם (פ"ד מהל' שמו"י ה"ו) כתב, דספיחי שביעית אסורים בשמינית עד חנוכה, או עד שיעשו כיוצא בהן. וא"כ גם אם לא יחול דין יובל על הירקא, ישארו אסורים מהא דגדלו בשביעית שלפני היובל, ומאי ס"ד דשבח הירקא מגיע למקבל.
 
ד]  תפילה על אילן שיצמיח פירותיו בשביעית,  בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ד) איתא גבי עבודת האילן בשביעית: אילן שהוא מנבל [משיר] פירותיו, סוקרין אותו בסקרא [צובעים אותו באדום] ומטענין אותו באבנים, וכו'. ובמסכת שבת (סז, א) איתא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה [שע"י שהוא שמן וכחו רב, פירותיו נושרין – רש"י], אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד. ומשני: כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי [ולסימנא עבדי ליה לאודעי דמשיר פירותיו – רש"י], ע"כ. ובירושלמי (שם) פריך, מהא דאיתא דאין תולין תוכין [סגולה] בתאנה [שאינה עושה פירות], כיצד הוא עושה, מייתי יתור מתאנה [מביא ענף מעץ תאנה שעושה פירות], וכותב שטר ותולה בה ואומר לה הדא עבדת ואת לית את עבדת [ואומר הענף הזה עושה פירות, ואתה עץ תאנה לא עושה פירות]. ופריך, אמאי מותר לצבוע העץ בצבע אדום כדי שיעשה פירות, מאי שנא מהא דאין תולין תוכין כדי שיעשה פירות. ומשני, דאם העץ כבר יש בו פירות מותר לעשות פעולה שלא ישיר פירותיו, אבל לתלות סגולה באילן כדי שיעשה פירות אסור. משמע, דאסור לסקור בסיקרא כדי שיתפללו אנשים שהאילן יבריא ויתן פירות, דדמי למה שאמר הירושלמי שאסור לתלות סגולה כדי שהאילן יתן פירות [מדלא תירץ הירושלמי שרק סגולה אסור לעשות]. ומשמע לכאורה דהטעם משום דעושה מעשה כדי להשביח את האילן, דהוי כאברויי אילנא ואסור. וצע"ג, למה אסור לעשות פעולה שיתפללו על האילן שיתן פירות, הרי מה שגורם להצמיח הפירות הוא התפילה ולא עבודת האילן, וכי אסור לגרום שיתפללו על האילן בשביעית. [ראה דרך אמונה (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"ז ס"ק סב)].
 
 
תלמידו מפי כתביו ושיעוריו,