מספר שאלות
טוב אולי זה זמן טוב לשאול את כת"ר שאלות גם לא ממה ששאלנו,
א. חיוב ברכת המזון לפי שעת הסעודה, קיי"ל (שו"ע או"ח קפח, י) שאם אכל קודם שבת ולא ברך ברכת המזון עד שהגיע שבת, אינו מוסיף 'רצה' בברכת המזון, דהזכרת 'רצה' אזלה בתר תחילת הסעודה, וכיוןשתחילת הסעודה לא היתה בשבת, שוב אינו מזכיר, והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה, עיי"ש ובמשנ"ב (ס"ק לג). והנה רעק"א (או"ח קפו, ב) נסתפק, בקטן שאכל ביום אחרון של קטנותו וברך ברכת המזון, וכשהגיע לילה ונהיה גדול, עדיין לא נתעכל המזון במעיו. ומספקא, אי עתה חייב לברך ברכת המזון מן התורה, דכיון שהברכה שברך היתה כשהיה חייב מדרבנן, לא מהני לשעה שחייב מן התורה מחמת שעדיין לא נתעכל המזון במעיו, עיי"ש. וצ"ע, מאי שנא מהזכרת 'רצה' דפשיטא ליה לשו"ע דאזלינן בתר תחילת הסעודה, ואמאי לא נימא נמי הכא, דכיון שבשעת סעודה היה חייב בברכה מדרבנן, מטעם חינוך, שוב סגי בברכתו.
ובמבט שני לאחר חשיבה, אתמהה, מה ענין ה”מחייב של הברכה”, לזמן החפצא של הברכה. המחייב של “רצה והחליצנו”, הוא סעודה של שבת. ופשוט שסעודה שהחלה ביום שישי, אינה מתייחסת לשבת. משא”כ “עיכול המזון”, הוא זמנה של הברכה עצמה, שעד לאחר העיכול עדיין מתייחסת הברכה למזונו, וזה ודאי שייך לעיכול עצמו, שכן זהו חלק מגוף הזמן לברכה.
אשמח לדעתו הרמה של מרן שליט"א
ב. ביטול מצות עשה שמא יטלטל, הנה בדין תקיעת שופר ונטילת לולב בר"ה ובסוכות שחלו ביום השבת, גזרו חכמים לבל יקיימו המצוה בזמנה, משום חשש שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמדו, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר (ראה: סוכה מב, ב; פסחים סט, א; ביצה יז, ב; ר"ה כט, ב; מגילה ד, ב). ויש להבין, מאי שנא ממצות אכילת מצה בליל הסדר שחל בשבת, דהתם לא תקנו חכמים שלא יאכל מצה, שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי לידע אי יש שיעור במצה זו, או שילמדנו השיעור שצריך לאכול וכד'. [ודוחק לומר דבלולב ושופר זמן קיומם הוא בבוקר, ולכן חיישינן שמא ילך בלילה קודם להתלמד, משא"כ במצה שזמנה עם תחילת הלילה, אי יש ספק בידו, ילך לחכם מבעוד יום. זה אינו, דהא במגילה דמצותה נמי מיד בלילה, חזינן דגזרו חכמים אף בכה"ג. עוד חזינן ממגילה, דאף על מצוות שחיובם בלילה, גזרינן, ולא אמרינן דלילה לאו זמן יציאה הוא, מפחד הדרכים, ולא חיישינן שמא יצא לרשות הרבים. וצ"ע בכל זה]. עוד יל"ע, בזמן הזה שלרוב הפוסקים כמעט וליכא רשות הרבים מה"ת [כיון שכמעט לא מצוי מקום שעוברים בו ששים ריבוא ביום, ראה שו"ע (או"ח סי' שמה)], מה טעם אין תוקעים בשבת, הא קי"ל (יבמות כא, ב ועוד) דאין גוזרין גזירה לגזירה, וא"כ אמאי גזרינן שלא יתקעו גזירה שמא יבוא לטלטל – שטלטול עצמו אסור משום גזירת חכמים.
ולענ"ד נראה , דומה, שלא הזכיר הבדל חשוב. שכן ב"תקיעת שופר" ובקריאת המגילה, הנצרך ללמוד יחפש "בקי", היינו מי שמצוי ויודע את מלאכת הקריאה והתקיעה. משא"כ באכילת מצה, דומה, כי רבים ומצויין הם הבקיאים באכילת ובשמיעת הלכות מצה. ואין זקוקין ל"בקיאין", ואין חשש כי יזדקקו לעבור על איסור העברת ד"א ברה"ר, או איסור הוצאה בשבת, וז"פ. ומשה"ק מ"אין גוזרין גזירה לגזירה", איני יודע מהו סח. אטו איירינן בבאיןלגזור גזרה כדי לקיים גזירה אחרת, הלא לאו שעת "גזירת גזירה" היא כלל, וודאי שהגזירה עתיקה היא, ונעשתה ביסודה כדי שלא לעבור איסורים דאורייתא. ועתה, אין הגזירה אלא קיימת, כי כך נשארה ההלכה מאז גזירת הגזירה, שלא לקחת המגילה ולא לתקוע בשופר בשבת, כי חיישינןלרשות הרבים בני שישים ריבוא [כפישלמדנו זאת מישראל במדבר], כילא מבטליןגזירה. [אדרבא, מצפין לקיום שישים ריבוא במק"א, כפי שהיה כנראה בשעת הגזירה]. ובודאי כי אין המצב בזה דומה ל"גזירה לגזירה".
כנ"ל אשמח לדעתו הרמה של מרן שליט"א
ג. כתב הביאור הלכה (סי' ח סעי' יד) לענין ברכת הציצית לנכנס למרחץ ובדעתו לשוב וללבוש ציצית לאחר שיצא, דטוב שיכוון שלא יפטור בברכה את מצות הציצית אלא עד שעה שיצא מן המרחץ, ואז שפיר יכול לשוב ולברך. חזינן, שאם מחשב שלא תעלה לו ברכה אלא לשעה אחת, צריך לשוב ולברך לאחר זמן זה, כי יכול אדם לכוון את ברכתו שתחול על זמן מסוים [וכן מצאנוגבי ברכת הסוכה, שכתבו הב"ח והט"ז (או"ח סי' תרלט), שמי שנכנס לסוכה וברך בה, ואח"כ ישב לאכול, מברך שוב 'לישב בסוכה', לפי שבדעתו שלא תועיל ברכתו אלא עד שעה שאוכל]. והנה לענין ברכות התורה לניעור כל הלילה, כתב המשנ"ב (סי' מז ס"ק כח): ואם היה ניעור כל הלילה, י"א דא"צ לברך בבוקר, וי"א דצריך לברך, כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל, אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכות התורה מאחר, ויאמר לו שיכוין להוציאו בברכות, והוא יכוין לצאת ויענה אמן וכו', ע"כ. וצ"ע, מאי שנא ברכת ציצית וברכת סוכה מברכות התורה, ולמה לא כתב המשנ"ב לענין ברכות התורה עצה זו, שיכוין בעת שמברך ברכות התורה בבוקר קודם הלילה שניעור בו, שלא תעלה ברכתו אלא עד למחרת בבוקר כשיבוא לברך.
בברכה נאמנה תלמידו מפי כתביו ושיעורים,
א. בעצם תורף שאלתך היא על קטן שאכל ולא בירך כלל, האם משהגדיל חייב מדאורייתא. בפשטות נראה שלא כי המחייב שלו (האכילה) היה בקטנותו. אמנם זה תליא אי יש דיחוי אצל מצוות, בדחוי מעיקרו. כעין זה ברא"ש סוף מו"ק שהביא ממהר"ם מרוטנבורג לגבי קטן שמת לו אביו האם חייב להתאבל משהגדיל, ומהר"ם תלה זאת אי יש דיחוי אצל מצוות. אמנם כאן אני מניח שהמחייב בברכה הוא האכילה ולא עצם השביעה (מי שיצרו אצלו תחושת שובע בדרך אחרת ודאי אינו חייב לברך). נזכרתי גם בהג"א לגבי מי שגזל בקטנותו האם חייב להחזיר בגדלותו. דומני שהוא כותב שחייב מדרבנן, אבל אם השיב בקטנותו פשיטא שאינו חייב כלום.
אמנם רעק"א דן בקטן שכן בירך, האם חייב לברך שוב. נראה פשוט שלא, שכן הוא יצא ידי חובה. הוא כנראה מעלה צד שהמחייב הוא השביעה ולא האכילה. אלא שאז יש לדון מדוע ברצה ובראש חודש לא נאמר הכי. ואולי לשיטתו יש לחלק בין אזכרות בברכה שזה הולך בתר הסעודה שהרי הברכה היא על הסעודה, לבין גדר החיוב בברכה שזה נקבע לפי מצבו כעת (הגברא). אמנם מסברא נראה לי פשוט שאם בירך בקטנותו הוא פטור, גם על הצד שגדר הברכה נקבע לפי מצבו כעת. דלהך צד אמנם אם לא בירך כלל בקטנותו אז חייב לברך כעת מדאורייתא, אבל אם בירך ודאי נפטר ושוב אינו חייב לברך. וזה שונה קצת מסברתך.
ב. דבריך פשוטים כביעתא. הייתי אומר אף יותר מכך. בשיעור מצה כולם בקיאים ולכן לא יילכו כלל לבקיא. בפרט בזמנם שהשיעור לא היה בסנטימטרים אלא לפי דעתו של אדם. בערך זית, או ביצה, או אמה וכדומה. רק היום מתרגמים זאת לשיעורים מדויקים. בזמנם היה עליו להשוות לזית או לביצה וזהו. לא צריך בקיאות בשביל זה.
ולגבי האידנא שאין רה"ר, לדעתי זה היה המצב גם בזמנם. בימינו יש יותר אנשים. ועוד, שגם אם בטל טעם לא בטלה גזירה אלא אם יש בי"ד גדול בחכמה ומניין (ראה רמב"ם רפ"ב מממרים). ואינו שייך לגזירה לגזירה, שכן גם בימיהם אסרו על כולם בכל המצבים ולא חילקו בין יש לידו רה"ר לבין כשאין לידו. אם כן, הה"נ האידנא. בזה ודאי חדא גזירה היא, ואף אינו דוחק כמו בד"כ כשמתרצים כך.
ג. ייתכן שלא כתב את העצה הזאת כי לא תמיד אדם יודע מראש שיהיה ער בלילה. כך יצא לו. מעבר לזה, הוא דן במצב של אדם שלא כיוון מה דינו. זה שיש עצה זה אולי נכון. ושלישית, לענ"ד ברכות התורה אינן ברכת המצוות אלא ברכת השבח, ולכן כל הדיון לא שייך שם. הוא לא מברך כדי להוציא את עצמו ידי חובה שבזה יכול לקצוב זמן, אלא תקנו שישבח את הקב"ה על התורה בכל יום או בכל עת שקם משנתו. ומה שהיא ברכת השבת כתבתי בכמה דוכתי להוכיח כן ממה שנשים חייבות לברך אף שאינן חייבות מצוות תלמוד תורה (ותירוצי המ"בו המג"א דחוקים טובא). ועוד שלרמב"ן ועו"ר היא מדאורייתא, וכן פשט הגמרא בברכות, וברכת המצוות היא מדרבנן. אבל גם לשיטת החולקים שסוברים שהיא ברכת המצוות לא סביר שלדעתם כל שלוש הברכות שאנחנו מברכים בבוקר על התורה הן ברכת המצוות. ואולי דנים בדינה של הברכה שאינה ברכת המצוות. למשל "והערב נא" היא ודאי לא ברכת המצוות אלא בקשה.
אמנם לעצם הדין איני בטוח שהט"ז והמג"א צודקים. במרחץ יש זמן שבו הוא לא שייך במצווה ולא רק שלא מקיימה, ולכן שם אולי מועיל לכוון לזמן קצוב. אבל בסוכה הוא חייב ושייך במצווה כל הזמן, וספק בעיניי אם יכול לברך עד זמן קצוב. אך מסברא אכן נראה שאם מתכוון לא לצאת ברכה הוי ככוונה הופכית ואינו יוצא בה. ובברכה ייתכן שכוונה הופכית מועילה יותר מאשר לגבי כוונה במצוות, ואכ"מ.
שלום רב,
אני התחלתי כעת שיעור א' בישיבה מסוימת בא לימוד העיון תופס צד מאוד גדול ולא חשבתי כיאה את התוצאות ופחות נתתי לשיקולים של 'חברותיים' 'זה קטן מאוד מאוד', לעיין אותי מה שהלך לנגד עני זה 'עיון' אבל כשהתחלתי ראיתי שזה לא, עכשיו אני לא יודע איך לומר לרה"י שאני עוזב, כי מבחינת האמת מה זה משנה העיקר שיש לי מקום ללמוד ורמי"ם שאני אוהב, ועין נכון ואמיתי, מה הרה"י יתפוס ממני , אחד שמעניין אותו חברותיות כאשר עיקר עיסוקנו הוא 'לעסוק בחיי עולם',
אשמח לדעת מה הרב חושב
בברכה רבה
למה חשוב לו מה מישהו יחשוב עליו? לא מבין את השאלה.
לא הבנתי כלום. אתה לא רוצה ללמוד עיון? למה לא? או שמא אתה לא מסתדר חברתית? תבהיר את השאלה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer