משום שהחמירו בסופה הקלו בה בתחילה
שלום כבוד הרב, כתוב ביבמות פח עא: אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה, לא ליחמיר ולא ליקיל! משום עיגונא אקילו בה רבנן.
אני הבנתי שלא מדובר בכלל של ממש שניתן להפעיל, אלא חכמים עשו את השיקול הבא: להקל עליה (להתחתן ברשות בית דין מעדות של עד אחד) משום עגינות ולשאת בתוצאות במידה והבעל בכל זאת חי.
אבל הרשב״א על גיטין דף ג עא כותב (שמתי קו תחתון על החלק שעליו אני שואל):
כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש"י ז"ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (גיטין ו, ב) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא"י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא"י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם אר"י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ"ל.
כלומר הרשב״א מבין שיש פה איזו יכולת לחכמים לשחק עם הדין כמו משחק סכום אפס, שניתן להקל עליה בסופה אם מחמירים בתחילה, שזה הקלל המקביל למה שאומר רבי זירא. מה ההגיון בלאמר ככה?
השאלה קצת קשורה לשאלה הקודמת ששאלתי, אבל עדייו אפשר להסתכל עליהן כשאלות נפרדות, אולי בכל זאת היה עדיף לשאול אותן באותה שאלה, סליחה מראש!