סבל היופי והכיעור

זה לא חדש לך שזה העיסוק הרב שלי פה באתר. כבר הפרכתי את דבריך ואתה ממשיך לתמוך באותו אל ובתורתו.

אני עדיין על הקרשים מנגב את הדם מהפנים.

הלכת רחוק, בנידון דידן אני עושה לך פו וזה מספיק.

ולמה אתה שואל על יופי וכיעור של אחרים? חוסר יכולתך להבין את היגיון הבורא גם הוא סבל.

אז בוא ותשאל: מדוע הבורא עשני כך שאיני מבין את הגיון ליבו. במה הועיל הבורא בתקנתו?

התשובה לזה היא פשוטה. עולם מושלם ללא סבל הוא חסר שאיפה, כלומר, חסר יצרים, כלומר חסר בני אדם.

כלומר, בעולם של בני אדם חייב שיהיה סבל.
והסבל מוביל לשיפור.

עד שהם מתאבדים.

ולמה אתה שואל על התאבדות. יש הרבה יותר שמתים ממחלות או זקנה.

ולעניין עצמו. באבולוציה כדי לייצר משהו טוב צריך לא ניתן להימנע מהפחות טובים.

זה הכל עניין סטטיסטי. ויש שוליים. גנטיקה. פגמים גנטיים. שמתבטאים בגוף ובנפש ויוצרים את כל מה שאתה רואה.

לא חסר סבל.

השאלה היא האם זה כפוי מראש או שניתן לשנות.
והתשובות לזה כמספר הדתות והגישות השונות.
במילים אחרות אין תשובה. כנראה גם אין שאלה. יש סבל. מי שסובל שואל. מי שלא סובל לא שואל.

אני לא שואל על התאבדות, אני עונה לך אחי. לגבי מחלות וזקנה זה על אותו משקל. אם יש סבל ויש אלוהים אז הוא אחראי על הסבל. קל. ואני אתן לך עוד זווית להתבונן על זה: תחשוב לעצמך שאלוהים בעצמו היה מתגשם והיה צריך לעבור את אותו סבל בדיוק, למשל כיעור, איך הוא היה מתמודד עם זה שיש מישהו שאחראי על זה?

ודאי שאלוהים "אחראי" על הסבל כמו שהוא אחראי על הכל.
ולא כמו שאומרים שאלוהים אחראי על הטוב והשטן אחראי על הרע.
אלוהים אחראי על הכל.

אבל המושג אחראי הוא בעייתי. מ"אחראי" משמע שהוא חייב לך משהו. שאתה יכול לתבוע אותו. ולא היא.

אם אתה סבור שיש שתי רשויות, אז יש משקל ל'ולא היא'. אבל אני מניח שאתה לא סבור כך, לכן הוא ורק הוא אחראי. לגבי חייב, אתה יכול להניח כך. אבל ודאי שאותו מכוער לצורך העניין לא חייב לו כלום.

לא הבנת. המילה אחראי לא מתאימה. כי אחראי אומר שמישהו הטיל עליו את האחריות.

אז במקום לומר אחראי ובכך לסלף את הדברים, הפילוסופים אוהבים לומר שהוא הסיבה להכל.

הבנת את ההבדל בין אחראי לדברים לבין סיבת הדברים?

אחראי=חייב לתת דין וחשבון למישהו.

לא מישהו הטיל עליו את האחריות אלא הוא על עצמו. מעצם הבריאה שלו שהיא כפי שהיא. ואם נניח שיש מצוי ראשון כלשהו והוא סיבת הכל ואין שום האנשה כמו 'רצון' ובכן פתרת את סוגיית הסבל.

אין שום האנשה כמו רצון.

אך אני עדיין חושב שסוגיית הסבל לא נפתרה כיוון שהאדם סובל.
כלומר, הבעיה היא הסבל. היא תמיד היתה הבעיה. לא השאלות והתשובות.

הבעיה שאנחנו דנים כאן עליה, היא לא הסבל לכשעצמו. אלא הסבל מבחינת האל. מבחינת האל אין בעיה, כי אין רצון. האל הוא כוח סתום ושרירותי ויותר אין לומר עליו דבר. אתה יכול לומר גם 'הטבע' על אותו משקל.

בס"ד יום הזכרון לחלי מערכות ישראל תש"פ

לא בכדי עומדת שאלת הסבל לדיון בין 'אלף' לבין 'הפוסק האחרון'.

דרכו של עולם שהחושך קודם לאור והייסורים קודמים לישועה. הסבל מעורר באדם את השאיפה לתיקון, והוא מתפלל ופועל כדי להביא לעולם מתוקן יותר. וככל שמרגישים בעוצמת החסרון – כך גדלה התשוקה לפעול למילוי החיסרון, וכך גדילה השמחה בעת שנושעים מהצרות ומבינים איך הן היו הפתח שהביא לגאולה.

מי שנמצא בנקודת ה'אלף', בנקודת ההתחלה של התהליך, עדיין איננו מבין לאן כל זה מוביל. לעומתו מי שהגיע, בפועל או בעיני רוחו, לסופו של התהליך , הוא שיכול להיות 'הפוסק האחרון' המבין את משמעות הסבל, ואיך הוא עצמו היה הפתח והיסוד לתהליך התיקון.

ולכן, בשוב ה' את שיבת ציון 'היינו כחולמים', אנחנו מבינים ש'שנות ראינו ראה' היו בעצם השנים שבהן רקמנו את חלום הגאולה, את החלום שהמריץ אותנו לפעול למימושו. ולכן אומר רב שמעון לחתנו הרואה כמה נפצע גופ במערה 'אוי לי שראיתיך וככך', ורבי שמעון משיבו 'אשריך שראיתנ בכך, כי הייסורים הם הפתח לתיקון.

לנו עוד קשה לתפוס לאן מוביל התהליך. אנחנו כיעקב הרואה את שמשון המנסה להושיע את ישראל ונופל, והוא אומר: 'לישועתך קוינו ה" אנחנו שכבר ראינו מה שקרה בהמשך, מבינים שנסיונו הכושל של שמשון – הוא שסלל את הדרך לשמואל, שאול ודוד, לא לפחד מהפלשתים אלא להתקומם נגדם עד לנצחון המלא.

שמשון עצמו מסמן זאת לעם במעשה הגבורה האחרון שלו, בו הוא חודר לעזה, עוקר את שעריה ומציבם בהר שמול חברון בירת שבט יהודה, ובזה הוא משדר להם: 'אני פתחתי את הפתח. עכשיו תורכם להשלימו', משימה אותה יטלו כעבור שנים רבות שמואל, שאול ודוד.

בברכה, ש"צ