סברא

שלום וברכה!
כידוע רסג בתחילת מסכת ברכות שמצוות המובנות מסברא, הן בעלות תוקף מחייב אף ללא ציווי מפורש  ומאוד נהניתי לקרוא את מאמרך בנושא, בו טענת שהציווי מהווה קומה נוספת, ואיננו בבחינת גילוי מילתא.
אמנם לא הבנתי כלל כיצד הקומה הראשונה קיימת. בעצם דבריו של רסג טמונה ההנחה שאדם מחויב לעשות את הדבר הנכון ומכך הוא מסיק שכל דבר שהינו ברור בסברא הינו בעל תוקף מחייב. מדוע? האם לא יותר הגיוני לומר שזה מומלץ או חשוב? כיצד הוא מחייב עד כדי כך שניתן לענוש עליו(בידי שמיים) לכאורה רק ציווי מחייב. 
אני סבור שאף הרמבן התחבט בכך. הרמב"ן בשבת פח תמה מדוע עמ"י נענש על עבירות לפני שקיבלו את התורה מחדש בימי אחשוורוש, והעלה אפשרות שעצם העובדה שה' גילה שזה רצונו מחייבת גם ללא קבלה, ולכאורה כוונת דבריו היא שמסברא הננו מחויבים לקיים את רצון הבורא ולכן יש לכך תוקף גם אם לא נקבל אותם על עצמנו, והם הם דברי רס"ג. אך הוא עצמו דוחה סברא זו וטוען בהמשך שהייתה קבלה ואם כך ניתן לומר שחזר בו ולדעתו הציווי הוא שמחייב ולא הסברא. (אמנם האבנז טוען שעצם ההנחה שהיה תוקף לשבועה לפני מתן תורה מבוססת על דברי רסג וצע)