סיבת היתר הזכייה באבידה מזוטו של ים ואבידה של הגוי

לא כל חפץ שיש לו בעלים יש לגביו חיוב השבה. הפסוק מחייב להשיב רק בתנאים מסוימים ולגבי אבידת הגוי וזוטו של ים התנאים האלו לא מתקיימים. לגבי עניין הייאוש שלא מדעת ניתן לתרץ ששטיפת הים יש לה קול לפי מה שרש"י פירש בדף כב ע"א:
הרי אלו כו' – ה"ג הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים הבעלים ידעו בה מיד דיש לה קול:

לחילופין, ניתן לתרץ שאמנם אין היתר זכייה באבידה לפני שהבעלים גילו שהים לקחה, אך ניתן להרים את האבידה ולשמור אותה בביתו לזמן מה שלאחריו ניתן להגיד שמסתמא הבעלים התייאשו ואז ניתן לזכות באבידה. מכיוון שכאשר הרמתי את האבידה לא חל עלי חיוב השבה, ממילא אין פה את הבעיה של אתא לידיה באיסורא.

לא הבנתי. אם הבעלות בעינה יש חובת השבה. היכן אתה רואה ניתוק בין שני אלו?
אם לשטיפת הים יש קול אתה אולי צודק, אבל אז באמת צריך להסיק שאם יש מצב שבו אין קול אז אסור לקחת את האבדה. אני חושב שהתפיסה הפשוטה אינה כזו. זכור לי שעוסקים בשאלה האם הייאוש בזוטו של ים הוא ייאוש או שמדובר בייאוש נסיבתי ולא פסיכולוגי (הנסיבות מפקיעות את החפץ מהבעלים, גם אם אינו יודע ולא התייאש, וזאת גם למ"ד שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש).
בשיעורי רבי שמואל ב"מ כא ע"א האריך בזה. שים לב שגם ברש"י הוא כותב שבזוטו של ים המוצא זוכה גם אם הבעלים לא יודע.
הנה אות א מדבריו שם (יש עוד המשך):

סימן ח – בדין זוטו של ים ובשיטת הרמב"ם בזה
א. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שרייה וכו'. כתב הרמב"ן (דף כ"ב ב) דהיתר זכייה בזוטו של ים לאו מדין יאוש הוא אלא מהיתר אבידה הוא דרחמנא שריא אבידה דזש"י אף בלי יאוש בעלים כלל, ומש"ה מהני ביה לכ"ע אף שלא מדעת, וכן איתא ברשב"א בסוגין. [ועיין לעיל סימן א אות ז שהבאנו דעת הנה"מ דחילק בין סתם יאוש דלא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה, לבין זש"י דהוא דין הפקר מיד, וגם לדבריו זש"י הוא דין אחר ואינו שייך ליאוש].
אכן ברמב"ם משמע דטעם ההיתר בזש"י מדין יאוש הוא, דכתב (פי"א מגזו"א ה"י) "המוצא אבידה בזש"י וכו' אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר וכו' יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה". עוד כתב (פ"ו ה"ב) "לפיכך המציל מן הנהר ומזש"י וכו' אם ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר". ועיין לקמן סימן ט בדברי הה"מ והלח"מ בזה. הנה חזינן דעת הרמב"ם דהיתר זש"י מדין יאוש הוא. וכן מוכח דעת הירושלמי שהובא בתוס' (כ"ז. ד"ה מה) דיליף עצם דין יאוש מדינא דזש"י, חזינן בהדיא דהתירא דזש"י מדין יאוש הוא.
וקשיא טובא על שיטה זו, דהא מבואר בסוגיין דזש"י שריא לכו"ע ואפילו לא ידעו הבעלים כלל שנאבד מהם, ולהרמב"ם דטעם ההיתר מדין יאוש הוא תיקשי היאך מהני בזה לאביי שלא מדעת. וכן הקשה בספר נחלת דוד (דף כ"ב א) ע"ש שהאריך בזה ולבסוף יישב ע"פ דברי הריטב"א (כ"ב א) גבי אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, דפירש דלהכי אכלו אמימר ורב אשי, דהיה ברור להם בבירור גמור דודאי יהא ניחא ליה למרי בר איסק שיהנה ת"ח מנכסיו ולא אתא באיסורא לידיה דרחמנא שרית מעיקרא אף על גב דלא ידע כדאמרינן בזוטו של ים עכ"ד. למדנו מדברי הריטב"א חידוש גדול בדין ישל"מ דבאופן דאיכא אומדנא ברורה דודאי מייאשי מהני אף שלא מדעת ויבואר בסמוך. ומדסיים הריטב"א "כדאמרינן בזוטו של ים" משמע דס"ל כסברת הרמב"ם דאף זש"י מדין יאוש הוא וכיון דהוא אומדנא ברורה מהני אף ישל"מ. וא"כ י"ל נמי בדעת הרמב"ם כן – דאף דהיתר זכייה בזש"י מצד יאוש הוא, מ"מ בכה"ג מהני אף של"מ את"ד הנח"ד. ולדבריו הך לישנא דכתב הרמב"ם "שזה ודאי נתייאש ממנה" דבפשטות משמע דנתייאש בפועל ומדעתו, צ"ל דהוא לאו דוקא, ורק בא לפרש הטעם דכיון דאילו היה יודע היה ודאי מתייאש ע"כ בסתמא הוי יאוש ומהני אף שלא מדעת.

מצאתי ראיה לניתוק בין חובת ההשבה לעניין הבעלות (שמשליך על היתר הזכייה):
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב
לעולם רבנן, מי קתני הן שלו? אינו חייב להכריז קתני, ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא, ושקיל
רש"י ד"ה מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני – דכיון דרובא נכרים, דלמא דנכרים הוא, ושלו נמי לא הויא, דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא.

אמנם מפה רואים גם שזה שאין חובת השבה, זה לא בהכרח אומר שהבעלים התייאש. לכן אולי צריך להגיד כמו הרמב"ם, שישנה חזקה שהבעלים התייאשו מהאבידה בזש"י (כי הוא אבודה מכל אדם), וגם אבידת הגוי, הגוי מסתמא התייאש ממנה, כי גוים לא נוהגים להשיב אבידות, וגם ישראל לא משיבים להם אבידות. אבל בלי חזקות הייאוש האלו, לא היה היתר זכייה, וכל מה שלומדים מהפסוק זה את הפטור מחיוב ההשבה.

הניתוק הזה הוא רק בגלל דיני ספיקות, ולכן זה לא ניתוק ממשי. לכן גם אין צורך לחפש הסברים לזש"י. הספק הוא שמחד הרוב גויים ולכן זה כנראה של גוי, ומאידך לא הולכים בממון אחר הרוב ולכן לא יכול לקחת לעצמו. יש כאן ספק ולכן הגמרא אומרת שיניח. אבל אין כאן ניתוק ממשי בין בעלות להשבה. בזש"י אין מצב של ספק ולכן זה לא נוגע לכאן. שם אין שום סיבה לנתק בין היתר הזכייה לחובת ההשבה.
בכל מקרה, עליך לזכור שאתה מקשה קושיא (איך למדו היתר זכייה, אולי זה רק שאין חובת השבה). כדי להקשות לא די להראות שיש אפשרות לנתק בין חובת השבה להיתר זכייה (שעדיין לא הראית) אלא יש להוכיח נתק כזה. להיפך, מהגמרא לגבי זוטו של ים גופא מוכח שאין נתק (מזה שלמדו היתר זכייה ולא רק שאין חובת השבה).