סיפורים מעניינים מר' יעקב קרמינצקי ורמ''פ

פעם למדנו את המשנה שממנה משתמע שאין מפקחים את הגל שנפל
על גוי בשבת. הרב קמינצקי הפסיק את השיעור ואמר: "אני רוצה לספר
לכם סיפור."
מעשה שהיה כך היה. לפני הרבה שנים הייתי רב בעיירה ליטאית.
פעם הלכתי לבית הדואר לקנות בולים. שילמתי, ובדרכי לצאת ראיתי
שקיבלתי עודף יותר מאשר הגיע לי. חזרתי לדלפק, החזרתי את אשר
הייתי צריך להחזיר ויצאתי מבית הדואר. בדרכי הביתה הרהרתי
בלבי: "אני מכיר את איש הדואר משנים קדמוניות. הגוי הזה לא טועה
במטבעות, אף בפרוטה אחת. מן הסתם רצה לבחון את הרב של היהודים,
האם הוא איש ישר או גנב." הייתי משוכנע שהיה זה ניסוי.
שמעו רבותיי. שנים עברו, אני היגרתי לקנדה. בשואה נספו כל יהודי
העיירה חוץ משנים־עשר יהודים שניצלו על ידי איש הדואר ההוא. מי
יודע, אולי בגלל כמה פרוטות שהחזרתי ניצלו חייהן של שתים־עשרה
נפשות.
ואז חזר ללמד. הסתכל בטקסט המונח לנגד עיניו ואמר: "ובאשר
למשנה שאנו לומדים, היא תיאורטית." ואני מעיד עליי שמים וארץ.
למדתי אצלו שלוש שנים, חמישה ימים לשבוע, שעה ושלושה רבעים
ליום, וגם אחרי כן כמה שנים נוספות למדתי אצלו בביתו שלוש שעות
בכל יום ראשון. מעולם לא ראיתי זהירות בהלכה כמו אצלו, מעולם לא
ראיתי דקדוק במצוות, קלה כחמורה, כחוט השערה, כמו אצלו. ומעולם
לא הייתה אצלו הלכה "תיאורטית". הוא אשר אמרנו: אצל גדולי ישראל
הטקסט החרות איננו המילה האחרונה ואי אפשר להיות בטוח כיצד יהיו
פני הדברים הלכה למעשה.
והואיל והרביתי בסיפורים, אזדקק לעוד סיפור אחד אחרון, מפי מחנך,
ידידי, שהיה עד ראייה.
באמריקה שבה מצב הקהילות כ"מערב הפרוע", משֹרת הרבנות דרשה
הרבה ויתורים אתיים ופשרות בהלכה מצד הרבנים. כתוצאה מכך הרבה
בחורי ישיבה, מטעמי מצפון, נמנעו מלקבל עבודה כרבנים. רבים מהם,
אלה שרצו להקדיש את חייהם לכלל ישראל, נכנסו לאוניברסיטאות,
קיבלו תואר שלישי בחינוך והצטרפו לתנועת "תורה ומסורה". "תורה
ומסורה" הייתה ארגון חדש בנוף האמריקאי; היא הייתה מוקדשת
לייסודן ולפיתוחן של "ישיבות" בערי השדה. אני כותב "ישיבות"
במירכאות כפולות, משום שלא היו אלה ישיבות במובן ההיסטורי
ובמובן הישראלי, אלא בתי ספר כל־יומיים )schools day )שבהם נלמדו
לימודי קודש בבוקר ולימודי חול אחרי הצהריים — דוגמת "מנהטן דיי
סקול" שאליו שלחנו את בנותינו כשהיינו בארצות הברית. בתי ספר
אלה עוררו התנגדות רבה מצדם של יהודים רבים אשר ראו בהם פגיעה
באמריקניזציה של היהודים. אנחנו, היהודים הדתיים, ראינו בהם את
תשועת ישראל בגולה. אבל כזכור, הפרדת הדת מהמדינה בארצות
הברית פירושה שלא הייתה כל תמיכה ממונית מצד המדינה; ממילא
מעמסת מימונם של בתי ספר אלה על ההורים הייתה כבדה מנשוא.
לעשירים הנדירים אשר הואילו לתמוך בהם היה כוח רב בהנהלתם, כמו
שאומר הפתגם העממי: "בעל המאה הוא בעל הדעה".
דרכם של המנהלים החינוכיים של "הישיבות" הללו הייתה להתכנס
אחת לשנה לחילופי דעות וניסיונות, לחיזוק הדדי ולרענון חברתי. לכל
כנס היו מזמינים מומחה לחינוך. כעבור כמה כנסים החליטו שבמקום
פרופסור לחינוך מוטב להזמין גדול בישראל — לחיזוק דתי־רוחני.
המוזמן הראשון היה הרב אהרן קוטלר, זקן ראשי הישיבות באמריקה.
היה מוצלח, ולכן לשנה השנייה הזמינו את הרב משה פיינשטיין, פוסק
הדור. וכאן מתחיל הסיפור.
בואו של רבי משה היה מאורע מיוחד לחבר המנהלים. אברכים אלה,
בחורי ישיבה לשעבר, היו יראי שמיים ויראי חטא. ההזדמנות להימצא
במחיצתו של תלמיד חכם ממדרגה ראשונה המפורסם בצדקותו ובישרותו
הייתה נדירה וניצלו אותה לרוויה. מן הרגע שיצא מן המכונית ביום
שישי, בכל הארוחות, במשך כל הלילה ובמשך היום שלאחריו סובבוהו
בשאלות, דנו עמו והתייעצו עמו. פסטיבל של התרת הספקות.
בסעודה השלישית, לקראת סוף השבת, הוא ביקש לדבר — בקשה
מוזרה לאור המרכזיות של נוכחותו כל השבת. והוא סיפר סיפור: לא
רחוק מליובאן, עירו בליטא, היה רב זקן אשר נשאל: יום כיפור, בית
הכנסת מלא עד אפס מקום, מגיעה עת קריאת התורה. נפסלו כמה ספרי
תורה לאחרונה בגין סיבות הלכתיות שונות. בעל קורא מתחיל לקרוא
ונדמה לו שהוא רואה טעות בספר. מה יעשה? וענה הזקן: "מ' קוקט
נישט )לא מסתכלים(".
דממה על יד השולחן. האברכים מסתכלים זה בזה וסימני שאלה
בפניהם.
המשיך רבי משה: "מאז הגעתי הנה אתם מציפים אותי בשאלות. אחד
שאל אותי על עשיר העיר, אשר כל בית הספר תלוי במימונו, הדורש
עוד שעת לימוד בלימודי חול על חשבון לימודי הקודש. מה לעשות?
הוא מקלקל את האיזון בתכנית הלימודים. אחד שאל: הלא אנחנו תמיד
מפרידים את הבנים מהבנות החל בכיתה ו', אבל השנה בכיתה ח' נשארו
ארבעה בקבוצת הבנים ושש בקבוצת הבנות. אם נפריד ביניהם תמוטט
המעמסה הפיננסית את הכול. מה לעשות? רבותיי, מפרעגט נישט )לא
שואלים(".
הושלך הס באולם.
המשיך פוסק הדור: "תנו לי להסביר. אתם החיילים בחזית; אני בעורף.
אני יודע את עקרונות ההלכה; אתם מכירים את השיקולים הדקים של
הבעיה המסוימת. מפני מה יש לחשוש? ברוך ה', אתם אברכים יראים
ושלמים. תעשו כמיטב הבנתכם בנסיבות ויהי ה' עמכם. אני חוזר, לא
שואלים."
פרופ' אהרון קירשנבאום 
'בין ישן לחדש'