סמכות מלמטה

אתה מסתכל על חוקי התורה כמו חוקי המדינה? אני אישית מקפיד על חוקי המדינה רק מתי שמסתדר לי, אבל אם לא מסתדר לי מה אכפת לי מהם, הרי אין שכר ואין עונש ואין עין רואה.
לפי דבריך יוצא שזו חובה לציית לחוקי המדינה ולא משנה מה, איני מבין כיצד יש להבין את זה?

האם אתה רואה קשר בין שאלת הסמכות הכללית לדיני מנהג המקום? אפשר לומר שמנהג המקום הוא יישום של אותו עקרון במסגרת מצומצמת יותר. אם כך, ייתכן שיהיו לכך השלכות לגבי השאלה אם מנהג מקום לפסוק כדעה מסוימת גם מחייב ולא רק מנהג של סייג, או לגבי יכולת בני המקום לחזור בהם ממנהג וכדו' (אני מניח שמכיוון שמדובר בקבוצה מצומצמת אין מה לדון על חיוב במנהג טעות).

אהרון, לא הבנתי את השאלה. זה שאתה לא מקפיד מוכיח משהו? יש שאינם מקפידים גם על חוקי ההלכה. מעבר לזה, אם המחויבות תלויה בקבלה, הרי תלוי מהי הקבלה ואת מה מקבלים.

א, לא הבנתי את השאלה. מה הקשר למנהג המקום?

הרמב"ן שהוזכר בספר 'בית ישי', משתמש באותו נימוק עבור סמכות חז"ל ותוקף מנהג המקום. כלומר, גם במנהגים הוא רואה 'חוק שהתקבל בציבור שהוא שייך אליו'. לאור זאת, מתבקשת ההשוואה בשלל תחומים בין שני הדברים. מקובל בראשונים לפרש שמנהג טעות (נגד ההלכה) לא מחייב, האם זה יהיה שונה כאשר כל עם ישראל נוהג כך (אני מתכוון לשאול מסברה ולא מהקונצנזוס בראשונים, אחרת זהו פרדוקס). כך גם אפשר להסתפק לגבי יכולת של בני מקום לחזור בהם ממנהג או מנהג שהוא לא סייג אלא הכרעה במחלוקת (כאן אני דן מהכיוון השני, מכיוון שהדין במנהגי מקום לא ברור, אולי נוכל לפושטו מהדין של כלל הציבור.

המנהג אינו חוק שהתקבל אלא נוהג. יש הבדל בין מה שנוהגים לבין מה שחוקקו. אפשר להבין שיש מחויבות מסיבה דומה לשניהם אבל לא באותו תוקף.
מנהג הוא בתוקף נמוך מהלכה ולכן מנהג שנגד ההלכה עקרונית בטל. אם יש כאן החלטה לבטל את ההלכה המדוברת אז יש לזה מקום.
את הסוף לא הבנתי.

כשאתה מדבר על החלטה לבטל הלכה, אתה מתכוון להחלטה של בני מקום?
בסוף התכוונתי לשאול האם בני מקום יכולים לבטל מנהג שהיה במקומם בעבר? מהגמרא לכאורה נראה שלא (בני ביישן, אך יש בכך פרשנויות שונות), אך אם ברמה של כלל הציבור יש אפשרות כזאת למה שזה יהיה שונה במנהג מקום מסוים? כמו כן שאלתי האם תוקף מנהג מקום הוא גם להקל (בהנחה שאיו להם סמכות לבטל הלכה כמובן), לפסוק כדעה מקלה למשל?

בהיווצרות מנהג יש פרדוקס מובנה. הוא מתחיל כחריגה מהמקובל, וכשהשתרש הוא מקבל תוקף וחייבים לאמץ אותו. ביטול המנהג אמור להתנהל אותו דבר. זה מתחיל מלמטה ואז משתרש והופך למנהג מחייב.
מנהג פסיקה יכול להקל או להחמיר.

האם לדעתך ישנן הלכות שנוצר בהן קונצנזוס מספיק גדול בשביל שתהיינה מחייבות, לאחר חתימת התלמוד? למשל לגבי טלטול בשבת. יש קושיות לא מבוטלות על הדעה שבערינו אין רשות הרבים מהתורה, אך בפועל ישנו קונצנזוס כמעט מוחלט שסומך על העירוב, האם יש לזה תוקף לדעתך?

הקונצנזוס הזה אינו רלוונטי. זה שכולם חושבים X לא אומר שגם אני אמור לחשוב X. יש הבדל בין החלטה לפסוק X לבין זה שאנשים רבים חושבים X. זה יותר דומה למנהג. מדובר במנהג פסיקה, והוא לא מחייב את מי שיש לו עמדה משלו.

במה זה שונה מהדרך בה התקבל התלמוד? כמו שהתלמוד התקבל לאחר התחזקות היישוב הבבלי, כאשר בתהליך הדרגתי יהודים מרחבי העולם סמכו על מנהגי גאוני בבל, כך גם פה יהודי העולם סומכים על הראשונים שמצריכים שישים ריבוא. אנשים רבים בכלל לא שוקלים את סבירות הטענה אלא מסתמכים על הראשונים שאמרוה.

לא נכון. התלמוד התקבל כטקסט מחייב. זה אקט של חקיקה.

לפי זה ההלכות שבתלמוד הם גם לא מדרבנן (לפחות לפי שיטת הרמב"ם בשורש הראשון)?

אכן, אם התלמוד יצר את ההלכה ולא מסר אותה. אבל פרשנות של התלמוד לא קשורה ל'לא תסור', שכן מפרשים שם פסוקים. בהנחה שהפירוש נכון זה דין תורה.