על השבת אבידה

שאלה מצוינת וכך גם התשובה או החילוק שהצעת. אמנם יש אולי מקום להציע ניסוח אחר שנותן הסבר מהותי יותר.
אקדים שגם לא תעמוד על דם רעך מופיע בחו"מ (סי' תכו). נראה לי שכמו זה כך גם השבת אבידה יכול להיות מנוסח כחובה שיסודה בזכות של האחר. הבסיס הוא הזכות של אדם על ממונו וגופו. לכן ברור שלך אסור לפגוע בזה, וזו חובה פשוטה מכוח הזכות שלו. אבל בהשבת אבידה או חובת הצלה (לא תעמוד על דם רעך) התורה מרחיבה את הזכות של אדם על ממונו וקובעת שעל כל אחד מאיתנו יש חובה לדאוג לכך שממון וגוף החבר יישאר ברשותו. לפי הגדרה זו יש מקום להגדרה שהחובה הזאת מכוח זכות של האחר.
וצל"ע האם בגלל זה תהיה לאדם זכות לתבוע אותי על כך שלא השבתי לו את ממונו או שלא הצלתי אותו. כדמות ראיה לתפיסה הזאת יש בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' יז:
תשובה מה שכתבתי נראה לי שהוא פשוט וקרוב אני לומר שלא הייתי בכך צריך לכותבו מרוב פשיטותו שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך מי שהיה במדבר ומת בצמא ומצא קיתון מים של חבירו ימות ואל ישתה ואפילו על מנת לשלם והיאך נקרא זה גזלן והבעלים חייבין ליתן לו חנם ולהחיותו עד שהיה בן פטורא דורש במסכת מציעא בשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שוחה אחד מהם מגיע לישוב מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו ועד כאן לא פליג רבי עקיבא אלא משום דכתיב וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך הא שלא במקום חיותו חייב ואם כן איזה גזל יש כאן עד שנאמר בו אף על פי שגזלה משלם רשע הוא אלא ודאי להציל עצמו על מנת לשלם פשיטא…
אף שהוא חולק על רש"י הוא תולה את ההיתר לגזול בשעבוד של האדם האחר להציל את הנרדף. משמע שעקרונית איסור גזל לא נדחה, אלא שאין כאן איסור גזל. וכן משמע בטושו"ע בשם הרא"ש והתוס' שהביא בבנין ציון סי' קסז, שהתירו רק לגזול על מנת לשלם.
הוא מסביר שאדם לא מציל עצמו בממון חברו (ב"ק ס) פירושו שהניצול לא חייב לשלם. מדוע? מפני שהחובה להצילו מוטלת על בעל הממון, ולכן כשלקחתי את ממונו ממנו כדי להינצל עשיתי את מה שהוא עצמו היה חייב לעשות לי ולכן אני פטור.
עוד רואים מדברי הרשב"א הללו שהחובה של אדם להציל אותי היא זכות שלי. אם זו רק היתה חובה שלו כלפיי, אזי חובה כזאת לא מצדיקה פגיעה שלי בזכויותיו. אני לא יכול לקחת ממנו את ממונו כי יש לו חובה לתת לי אותו. אדם יכול לומר שאינו רוצה להציל אותי ויעמוד לדין בבי"ד של מעלה, אבל אני לא יכול לכפות אותו להצילני. כך עני לא יכול לתבוע אותי לתת לו צדקה. אם כן, הרשב"א שמתיר לי לקחת את ממונו בגלל חובתו לתת לי את זה, כנראה מבין שהחובה להציל יסודה בזכות שלי על גופי, כפי שהסברתי לעיל. ועדיין צל"ע בזה.