על מכירת חמץ
בנוסחים רבים של המכירה כתוב שמוכרים כל חמץ וחשש חמץ בלי שום הגבלה כגון מקום או סימון. אחד סובר שמוצר מסוים שיש מחלוקת לגביו הוא חמץ ( חומצת לימון לצורך הדוגמא) ומשאיר אותו בבית כי הוא סומך על כך שזה ממון הנוכרי כי זה כלול במכירה לפחות תחת ההגדרה של חשש חמץ. רעהו סובר שאין בזה חשש ומשתמש בזה בפסח ואינו חושש לכך שגוזל את הגוי שמכרו לו. יתכן ששניהם צודקים? תודה
שאלה מעניינת. לדעתי זה בסדר גמור, כמו בכל מחלוקת הלכתית. זו מכירה בתנאי (דלשעבר) שהדבר חמץ. אם הגוי ירצה לממש את בעלותו ניתן לדון ולהכריע אם זה שלו או לא. כל אחד ינהג כהבנתו ההלכתית, כמו בכל שאלה בהלכה, ואם יש קונפליקט בין עמדות זה מתברר בבית דין.
תודה על המענה. יש פה 2 שאלות. 1. האם שייך לומר במכירה שקמי שמיא גליא אם זו מכירה או לא. 2. מה משמעות הנוסח חשש חמץ. לכאורה קמי שמיא אין מושג כזה חשש וספק וממילא זה מושג שמוגדר על פי הבנת בני האדם ואז טבעי לומר שאם ישנם רבים שאוסרים אז זה נכלל במושג חשש וספק. אמנם יתכן שאין לדקדק בזה כל כך מאחר שבסוף ברור שהכוונה הכללית היא להינצל מהאיסור.
זה לא קשור לשמיא. אם משהו הוא חמץ לשיטתך אז הוא מכור. אותו דבר עצמו אצל יהודי אחר שחושב שאינו חמץ הוא לא מכור.
אם הגוי יטען כלפיך שזה מכור ואתה חושב שלא – לכו לבי"ד שיכריע.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer