על חומרות בהלכה וציות לחוק
הרב מיכאל אברהם,
שלום רב!
שמי א', סטודנטית למשפטים.
קיבלתי המלצה לפנות אליך בהקשר לעבודה סמינריונית שאני כותבת.
בקיצור נמרץ – תופעת ההחמרה משקפת מדרגה דתית גבוהה בכך שהפרט מוכן ליטול על עצמו את הקושי, אף שהוא איננו מחוייב בו (בין בדין עצמו ובין מעבר לדין), וזאת על מנת להתקרב לבוראו.
מכאן מובנת מדוע תופעת ההחמרה מצויה ושכיחה מאוד בתרבויות דתיות.
אני רוצה להוסיף התייחסות של תופעה כזו במשפט מדינתי-חילוני. המחמיר יכול להיות המחוקק, שמבין שתי אפשרויות חקיקה הוא בוחר את החקיקה המחמירה יותר
או האזרח הצייתן לחוק שבוחר לקיים את החוק במובן יותר מחמיר.
האם יש התייחסויות לכך בפילוסופיה של המשפט?
קו המחשבה שלי התחיל ברציונלים לציית לחוק (תאוריית ההסכמה, אמנה חברתית וכו'). המחשבה שלי למה שלא תהיה נטייה להחמרה, לפחות מצד הפרט המקיים, היא כזו – הואיל ומדובר במערכת יחסים בין חברים שווים במדינה (עקרון שלטון החוק) ולא בין אדם לישות גבוהה יותר, כמו במערכת חוקים דתית, אז מערכת היחסים לא מנביעה מוטיבציה לעשות מעבר, כי אם לקיים את המוסכם. ברמה השניה, אין מוטיבציה להתקרב למחוקק, לישות גבוהה שהטילה את חוקים, הואיל והסמכות למחוקק ניתנה מהעם, ולמעשה העם הוא הוא הריבון. (כמובן שענין של הקצנה מטעמי הפרעות נפשיות וכו לא נכנס לגדר הדיון כלל).
בנוגע להחמרה מצג המחוקק? מניחה ששיקולים פרקטיים, תכליתיים, אבל שוב מעל המחוקק המדינתי יעמוד העם, הא ינסה לעצב נורמות בצורה מחמירה יותר שיתקרבו לרצון בוחריו??…
כל אלו ההסברים שלי, אני מנסה לחפש להם רמז בכתובים. כמו כן, אשמח לשמוע את דעתך בענין!
בתודה מראש,
הנושא דורש מחשבה, ואכתוב כמה מחשבות שעלו לי.
במבט ראשוני נראה לי שהחוק נתפס כסטנדרט מינימלי מחייב (מה שמוצדק להטיל על מי שעובר עליו סנקציה). לכן לא מכניסים אליו נורמות מוסריות שאינן מצדיקות סנקציה (זה היה הוויכוח סביב חוק לא תעמוד על דם רעך). ומכאן שאין שום סיבה בעולם להחמיר בהקשרים של החוק, שלא כמו בהלכה.
מעבר לזה החוק מבוסס על אמנה בין האזרחים, ואם מישהו יחמיר מעבר למינימום המחייב (למשל ישלם יותר מיסים) הוא פראייר, שהרי אזרחים אחרים לא יעשו זאת. לעומת זאת, בהלכה ההחמרה היא כלפי הקב"ה ולא מותנית בכך שהשאר גם הם יחמירו.
מעבר לזה, להחמרה בתחום החוקי אין תוצאות משמעותיות (גם אם תשלם מעט יותר מסים זה זניח באוצר המדינה). אבל בתחום הרוחני-הלכתי כל החמרה יש לה משמעות מבחינתך שלך.
ההחמרה בספק הלכתי יסודה בחשש שמא אתה עובר על איסור (למשל אם יש בפנייך חתיכת בשר ספק אם חזיר או פרה. הרי תמיד יש חשש שאכלת חזיר ולכן יש היגיון להחמיר). אבל בחוק מה שמחייב הוא המינימום הפרשני, ואין חשש שאת עוברת איסור.
יתר על כן, החובה להחמיר בספק (דאורייתא) היא עצמה חובה הלכתית ולא נעשית וולונטרית. בחוק אין חובה כזאת. להיפך, המחמיר בהלכה במקום שאין חובה להחמיר נתפס כהדיוט שעושה מעשים מיותרים. ההבחנה בין חומרות שטות לחומרות בעלות ערך היא נושא מורכב.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer