פסחים קטו.

לאור זה יש לדון בגדרי ביטול במצוות דרבנן בכלל. ואולי זה בגדר כל דתקון כעין דאורייתא, ואכ"מ.

לא הבנתי,
אם ככה השאלה מתחזקת – אם מרור דרבנן הוא רק מצווה בגברא ולא בחפצא, ואין לו טעם של "מצוות מרור", אז כל שכן שלא יהיה בכוחו לבטל את טעם המצה דאורייתא?

אכן נכון. לא שמתי לב.
אולי כשמרור דרבנן אז טעמו הוא הטעם המציאותי. כשהוא מבטל את המצה אין כאן טעם מצה. אבל כשמרור הוא דאורייתא אז טעמו הוא טעם של מצוות מרור, וזו משתלבת עם טעם מצוות מצה ולא מבטלתה.
ויותר נראה, שאם אוכלים מצה ומרור יחד הרי זהו גדר המצווה לאכול את שניהם. אז מדוע שטעם האחד יבטל את השני. רק כשהמצווה היא לאכול מצה ואתה אוכל עמה מרור המרור מבטל את טעם המצה ואז אין לך את הטעם שהיית חייב לאכול. אבל כשהחיוב הוא לאכול את שניהם מדאורייתא אז השילוב הזה הוא טעם אחד וזה בדיוק מה שצריך לאכול. לכן לא שייך כאן ביטול. לעומת זאת, כאשר מרור הוא דרבנן אז גדר המצווה דאורייתא כיום הוא לאכול פסח ולא שילוב. ואם אתה אוכל יחד עמו מרור זה מבטל את טעם המצה, ונמצא שלא אכלת את מה שהיית חייב.
אמנם זה מניח שגדר המצווה דאורייתא הוא לאכול את הטעם המשולב ולא סתם לאכול מצה ולאכול מרור, "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואולי קשור למנהג הלל בכורך, ואכ"מ.

"גדר המצווה לאכול את שניהם" אבל הגמ טוענת שלרבנן אין אוכלים כאחת