פסיקת הלכה לעצמו ולאחרים

המסקנה מרחיקת לכת מדיי. פוסק יכול להכריע עבור אנשים במצבים שונים, כל עוד מדובר במצבים שהוא מבין אותם (שהם מהסוג של המצבים שהוא עצמו חווה). כשהמצב שונה מהותית ממה שמוכר לו – אכן עליו להתרחק מפסיקה. הוא יכול לייעץ ולכוין ולהציע כיווני מחשבה, אבל הפסיקה מסורה לרב שמכיר את הסיטואציה או נמצא בה. אם יש מי שמצוי בסיטואציה הוא אדם פשוט (לא ת"ח) הוא לא יכול לפסוק כי חסר לו ידע. מה שלדעתי יש לעשות במצב כזה הוא לתאר לאדם את כל המכלול ההלכתי, מחירים ואפשרויות, ואז שיחליט לבד. כך נהגתי כמה פעמים כששאלו אותי לגבי תכנון ילודה. הצעתי את התמונה של המותר והאסור והמחירים והשיקולים, והותרתי את הדבר להכרעתם של בני הזוג. דומני שזה נכון לעשות בכל מצב של שאלה של אדם פרטי (בשונה ממי שמורה הוראות לציבור).