קל וחומר

אני לא מבין מלכתחילה (עוד לפני שמכניסים את הנימוק של שמא יקניטנו רבו) מדוע זה שאין כוונתו להזיק לא מחייב בעבד ואמה זה פרכא לק"ו "מה שן שאין כוונתו להזיק – חייב, קרן שכוונתו להזיק – לא כ"ש!" שכן זה שתכונה מסויימת (כוונתו להזיק) לא גורמת לחיוב במקרה מסויים לא אומר שהיא לא חמורה (ונראה לי ברור שלעניין חיוב בנזיקין כוונתו להזיק חמור מאין כוונתו להזיק) אלא שהיא לא הגורם הבלעדי לחיוב בנזק ממונו (וזה ברור מאליו שכן בשן הוא מתחייב גם כן בלי כוונתו להזיק) אבל זה עדיין לא סותר את זה שהשן קלה והקרן חמורה (עד שנמצא תכונה חמורה שנמצאת בקרן ולא נמצאת בשן)

זה בדיוק מה שאומרת הגמרא. אז מה השאלה?.

נניח שלא היה את הנימוק המפורש במשנה של שמא יקניטנו האם זו הייתה פירכא קבילה? כי לכאורה נראה שהגמרא מניחה שכן אבל לי זה נראה תמוה- הדיון לא אמור להיות האם התכונה חמורה יותר או לא (זה לכאורה מובן מאליו) אלא האם הדין חמור יותר מהשני וזה נקבע לפי מכלול תכונותיו ולכן הפירכא אמורה להיות בהעלאת תכונות חדשות לגבי הדין ולא בבדיקה האם התכונה הנמדדת היא חמורה או לא

כפי שכתבתי, זה מה שאומרת הגמרא. מכיוון שיש פירכא צדדית שמראה שהחומרה בעינה. ייתכן שגם אם לא היו מוצאים לזה דוגמה עדיין היו משאירים את החומרא הזאת. הפירכא היא רק אינדיקציה לטענה שאין כאן קולא.