רגש ואמונה

תודה על ההבנה, ומאוד מעריך. השאלה של הקשר בין האלוקים לדת היא שמעסיקה אותי (ולא שאלת קיומו של אלוקים), ואחר כך השתלשלות ופרשון ההלכה. אבל אני ארצה לקרוא את הספר שלך לפני שאני אדבר איתך כדי שיהיה על מה לדבר, השאלות שלי נכון לעכשיו די בסיסיות , בסגנון ״מי אמר?״.

נגעת בתשובתך על להפריד בין הרגש לשכל, והטעות שיש בלקבל החלטות עם הרגש. באופן כללי קיבלתי עד עכשיו החלטות עם השכל ואם אני מודד את חיי מול מה שאני מרגיש עכשיו הייתי אומר שזו לא הייתה מדיניות טובה. לאחרונה הסקתי שצריך גם איזושהי התייחסות לסוג האדם שאתה ולרגשות שמעצבים אותך, בנוסף לשכל. ההתמודדות שלי עכשיו היא איך לסדר את השניים. כדוגמה – הלימודים מאוד קשים לי והפכו את 90% מהזמן שבו אני ער למאוד לא כיפיים. זה הרגש מדבר וכל מה שהוא רוצה זה להפסיק את הלימודים. מצד שני אני יודע בשכל שזה זמני ,שווה את המאמץ, ותכל׳ס אם כבר עברתי 40% מהלימודים כדאי כבר לסיים. אבל כל השכל שבעולם לא גורם לי להרגיש טוב יותר עם ההחלטה הזו. אני עדיין שואל את עצמי אם לא כדאי לוותר על זה כדי לשמוח קצת. בכל אופן אני מנסה לתאם עכשיו את ההחלטות השכליות עם סוג האדם שאני וזה לא יכל להיות בלתי תלוי. אני לא יודע אם הייתי הולך לטכניון עם הידע שיש לי היום ( מצד שני לא ידעתי כמה קשה באמת יהיה). אותם שאלות עולות כשאני חושב על הדת, ומנסה לתאם אותה עם מי שאני, כי בלי זה זה פשוט לא הולך ואני ראיה לכך.

מאוד רוצה לקרוא את הספר שלך, חג שמח, ואני אמסור ד״ש ,

לא התכוונתי שלא צריך להתחשב ברגשות. ודאי שכן. הרגש הוא אחד הפקטורים בהחלטה שמקבל השכל. למשל, כשמחליטים על בת זוג יש לקחת בחשבון את הרגשות כלפיה, אבל כל זה משתקלל בשכל שהוא זה שמקבל את ההחלטה. לא נכון להחליט ברגש או על רק פי הרגש. כך גם בכל נושא אחר. כמובן אינטואיציה אינה רגש אלא חלק של השכל (הרחבתי על כך בשתי עגלות).
גם לגבי הטכניון, שים לב שאתה נמצא כעת ברגע מאד מסויים בזמן. השאלה היא כיצד תרגיש אחרי שתגמור? בדיוק בשביל זה עושים שיקול עם השכל (שלוקח בחשבון את המצב הרגשי כעת ומשקלל גם אותו בשיקול הכללי). למה לתת לתחושה העכשווית לקבוע לך את העתיד? מה קדוש ברגע הספציפי הזה? בדרך כלל מי שמגיע להישגים זה אותו אחד שמסתכל לטווח רחוק ומוכן לסבול בטווח הקצר (ספורטאי, אמן, מדען, ת"ח). מי שיילך אחר מצב רוח זמני לא יגיע להישגים כי כמעט כל הישג דורש הקרבה וסבל זמני. דומני שבסופו של דבר אחד שמוכן להקריב בשביל הטווח הארוך גם מרגיש טוב יותר. נניח שאתה מוותר כעת בגלל התחושה הגרועה, כיצד תרגיש עם זה בהמשך? הרי כעת ברגש שלך אין ייצוג למה שתחוש אז? לזה יש שכל. הרגש הוא זמני ורגעי, והשכל יכול לשקול גם את הטווח הארוך (כולל הרגשות בטווח הארוך).
דיברת על הניסיון של קבלת החלטות בשכל. אבל המדידה שלך האם מדיניות קבלת החלטות בשכל היא טובה או לא נראית לי בעייתית. כיצד אתה מחליט מהו טוב לעניין זה? לפי השאלה האם אתה חש בטוב או לא? לפי זה עדיף לא לקבל החלטות בכלל וסתם להרגיש טוב (בהמות אולי מרגישות הכי טוב). לדעתי השאלה החשובה ברוב המקרים היא מה נכון ולא רק מה מרגיש לנו טוב. מבין האופציות הנכונות כדאי לבחור את זאת שמרגישים איתה טוב.
גם בנושא האמונה והמחוייבות הדתית לדעתי השאלה העיקרית היא מה נכון ולא כיצד אני מרגיש עם זה. כאמור, מבין האופציות הנכונות כדאי לבחור את זאת שמרגישים איתה טוב. וכמובן שבתוך המחוייבות והאמונה יש לבחור דרך שאתה שלם איתה ומסכים איתה. אבל גם שם לא כדאי לדעתי לתת לרגש להכתיב החלטות.
אשלח לך בעז"ה את החלק הרלוונטי כשאגמור לכתוב אותו (תוך כמה ימים בעז"ה).

"השאלה העיקרית היא מה נכון ולא כיצד אני מרגיש עם זה"
השאלה הראשונה שעולה לי היא- אם כן אז למה נבראנו עם רגש? אם נניח כי יש מחויבות רוחנית אובייקטיבית אז הרגש היא תופעה בלתי רצויה שצריך לשלוט עליה כלומר- צריך לסבול כל החיים העיקר להיות דתי. אחרים יגידו שבסופו של דבר זה מביא לידי הנאה האמיתית, או שציות לאמת אובייטיבית היא היא ההנאה האמיתית. עם טענות אלו יש לי התנגדות מכיוון שהם לא מדוייקים (זה שאחד טוען שמצא הנאה אמיתית בדת אומר שזה נכון לכולם?) ולא מוכחים (זה נוגע לספר ששלחת לי אני הדפסתי אותו לקריאה בחג). לדעתי בשורה התחתונה הרגש הוא הדוחף אותנו והוא המעניק משמעות לחיים. בלי זה איזה סיבה היה לנו לעשות משהו ? השאלה היא איך מגיעים אליה. הדוסים יגידו שזה דרך הדת, אחרים דרך הישגים ארוכי טווח, ופעם ראיתי שיכור אחד בבירה ונשירה שנראה באופן כללי מבסוט מהחיים, וחשבתי שהוא הגיע לתכלית בריאתו אם הוא בהנאה כזו. מה זה משנה אם הדתיים או האמביציוזים רואים אותו בתור אידיוט- מבחינתו הוא הגיע לתכלית. יש שיגידו שזה לא שמחה אמיתית, אבל אם הוא מספיק כנה עם עצמו כדי להגיד ששכרה מביאה לו את ההנאה האמיתית הזו, למה שנחלוק עליו?בהמות באמת מרגישות הכי טוב, והאנושות לא שופטת אותם, אז למה שנשפוט את השיכור?(אולי כי הדת והאמביציה חולקות על ההנחה כי הוא יכל להיות מספיק כנה עם עצמו ולהגיד שהוא נהנה מלהיות שיכור?)

צורת ההנאה הרגשית תלוי בגדול בחינוך שאדם קיבל, וסוג האדם שהוא. מכאן הוא צריך להחליט בשכל מהי ההנאה הטובה עבורו.
אני יודע שחשוב לי ההישגים ולכן אני מוכן לסבול עכשיו, ואני מסכים עם מה שהסברת.
אבל בנוגע לדת, למה שאני אסבול את המגבלויות הרגשיות אם זה לא מעניק לי משהו?

היה לי מאוד קשה לכתוב את הדברים האלו, הם נורא מבלבלים. אני מקווה שהסברתי את עצמי בצורה טובה ולא כתבתי שטויות.

תודה

יש בדבריך הנחה מובלעת שאיני מסכים לה. אתה חוזר ושוב ושוב על ההנחה שבסופו של דבר יש לפעול רק לשם השמחה וההנאה. אין סיבה מוצדקת אחרת לעשות דברים. אני חולק עליך בזה. לדעתי צריך לפעול באופן הנכון, גם אם הוא לא מהנה. האם לדעתך כשמישהו נהנה לרצוח עליו לרצוח? זה שרובנו לא נהנים מזה לא אומר מאומה לגבי מי שכן נהנה. אני לא רוצח כי אסור לרצוח ולא כי זה מהנה אותי או הופך אותי למאושר (ראה הקדמת האגלי טל הידועה, על כך שראוי שתהיה שמחה בלימוד תורה אבל גם את התוספת שלו שמי שלומד בגלל ההנאה באמת לא לומד לשמה). לכן אין עניין לסבול ולדכא רגשות. אבל לא נכון לתת להם להכתיב את מה שאני עושה ואת החלטותיי. זה לא אומר שלעולם פועלים נגד הרגש. במקרים רבים הוא איתנו, והוא אף מועיל מאד. היחס בין רגש להכרעות נדון בהרחבה בספרי מדעי החופש.

עד כאן בשאלה הנורמטיבית מה ראוי להיות מטרה שלנו. יש גם טענה אחרת ששייכת למישור העובדתי (ולא הנורמטיבי): שאנשים תמיד פועלים למען השמחה או ההנאה (לא שכך בהכרח ראוי אלא שזוהי המציאות). אני חולק גם עליה (אלא אם לדעתך כל מטרה היא הנאה בהגדרה). האם לדעתך אדם שרוצח עושה זאת לעולם כי הוא נהנה מזה? לחילופין, אדם שעושה מצווה זה רק בגלל שהוא נהנה מזה?

יש קשר בין שתי הטענות הללו (הנורמטיבית והעובדתית), אבל הוא לא הכרחי ובוודאי שהן לא זהות. איני יודע למי משתיהן התכוונת (דומני שלשתיהן), אבל בכל אופן אני חולק על שתיהן.
להערכתי חשוב ללבן קודם כל את השאלות הללו, ורק אחר כך לעבור הלאה. אם אנחנו חולקים בנקודה זו אין כל כך טעם להמשיך בדיון. אני לא מאלו שסוברים שהמחייבות הדתית היא מרשם להנאה ואושר (לפחות לא בהכרח), ולכן איני יכול לטעון שעליך לנהוג כך כי תהיה יותר מאושר. לכן קודם כל עלינו לברר מה אנחנו מחפשים ומהו טיב המטרות שמחייבות אותנו.

מה ששלחתי לך הוא רק המחברת החמישית מתוך חמש. הספר שכרגע אני חושב ליצור מהן יכלול את חמישתן. ארבע הראשונות עוסקות בהוכחות לקיומו של אלוהים, וזו עוסקת במעבר מאמונה באלוהים הפילוסופי למחוייבות דתית.